גור אריה על בראשית לז:כב

רוח הקודש מעידה וכו'. פירוש שאין הכתוב רוצה לומר שהשם יתברך עשה זה שיאמר ראובן כן כדי להציל אותו, אבל הוא לא כוון לדבר הזה רק היה כוונתו שלא יהיו שופכים דם בידם, רק שהוא יתברך היה מסבב הדבר הזה מאתו כדי שיהיה ניצל, וזה לא יתכן, שאם כן לא היה אומר אחריו "להשיבו אל אביו", דהא השם יתברך הביא אביו אל יוסף (להלן מה, כח), לא שהשיבו אל אביו, אלא זה היה כוונת ראובן, שהיה כוונתו להשיבו אל אביו: ואם תאמר איך היה כוונתו של ראובן להצילו, והרי היה בו נחשים ועקרבים (רש"י פסוק כד), ובמסכת יבמות (קכא.) (תנן) [תניא] נפל לבור מלאה נחשים ועקרבים – מעידין עליו להשיא את אשתו, וכאן היו נחשים ועקרבים (קושית הרא"ם), אין זה קשיא, דהתם קאמר 'לבור מליאה נחשים ועקרבים' דודאי ימיתוהו, אבל כאן לא היה הבור מליאה, אלא היה נחשים ועקרבים שם. וכך משמע התם דקאמר 'לבור מליאה נחשים ועקרבים', משמע דווקא מליאה, אבל אינה מליאה – לא, שאם יש שם מעטים יכול הוא להמית אותם, אבל בור מליאה אי אפשר. והא דקאמר יהודה "מה בצע כי נהרג את אחינו וכסינו את דמו" (פסוק כו), לא בשביל נחשים ועקרבים, דאפשר שלא ימיתהו, אלא בשביל דודאי סופו למות, דהרי אין לו מים ומזון (כ"ה ברא"ם). אמנם ראובן אמר להם שאל ישפכו דם בידם, אבל גרמת מיתה – לא, ודבר זה שישליכוהו אל בור אין זה רק גרמת מיתה, ואין חייב מיתה על זה, דמשסה כלבו של חבירו בחבירו פטור, דאם לא כן כשאמר להם ראובן "השליכו אותו אל הבור" ובודאי דעת ראובן היה להצילו ולהעלותו מן הבור, אבל הם מאי סלקא דעתך, הרי ימות ברעב שם, אלא היה אומר להם אל ישפכו דם בידם, אבל לא הקפידו על גרמת מיתה: