גור אריה על בראשית לב:לב

לרפאות את צלעתו. דאם לא כן וכי לו לבד זרחה, והלא לכל העולם זרחה (חולין צא ע"ב), אלא לרפאות את צלעתו. ומפני שקשה וכי מפני שעה או שתים שהיה יותר צולע היה הקב"ה ממהר לזרוח השמש, אלא מפני ששקעה תחלה בלא זמנה (רש"י לעיל כח, יא) – עתה זרחה בעבורו. והשתא לא קשיא וכי בשביל שעה קטנה הקדים זריחת החמה, דאין זה קשיא, דכבר היתה גם כן שוקעת קודם זמנה – מן הדין למהר עתה זריחתה כדי לרפאותו:

והוא היה צולע. כלומר שאין הכתוב בא להגיד "והוא צולע על ירכו" אחר שזרחה השמש, שאם כן משמע זה שבא להגיד שכך היה נשאר – צולע על ירכו אחר שזרחה השמש, אבל הכתוב בא להגיד שהיה צולע על ירכו כשזרחה השמש, ואחר כך נתרפא, כדכתיב "ויזרח לו":