גור אריה על בראשית ל:טו

ולקחת גם את דודאי וכו'. רוצה לומר כי תי"ו של "ולקחת" אינה לנוכח רחל, ותהיה פירושו 'ואתה תקח את בעלי', והביא ראיה מן התרגום שאין תי"ו של "ולקחת" הוא לנוכח, שהרי תרגומו 'ולמיסב' ולא תרגם 'ותסיב'. וטעם אונקלוס – מפני שאם היה לשון "ולקחת" לשון עתיד לנוכח, לא יתכן שפיר דתאמר לאה "ולקחת גם את דודאי בני", דהא לא ברחל תליא מילתא ליקח את הדודאים של ראובן, ולא הוי לה למימר "ולקחת גם את דודאי בני", אבל אם פירוש "ולקחת" מקור, פירושו שאת(ה) רוצה לקח את הדודאים, כי המקור בא על המחשבה גם כן, כמו שהוא ידוע:

שלי היתה שכיבת הלילה וכו'. דאם לא כן מאי "לכן", אלא שלי היתה שכיבת הלילה ואני נותנת לך תחת דודאי בנך, וזהו "לכן ישכב עמך הלילה", כלומר בשביל הדודאים אני נותן לך שכיבת הלילה:

ולפי שזלזלה וכו'. דאם לא כן לא היה לו לכתוב לשון "ישכב" אלא לשון 'תקח [י] אישי' כמו שאמרה לאה "המעט קחתך את אישי", אלא שבא לומר שזלזלה כו', לכך לא זכתה לשכב עמו בקבר. ואם תאמר והלא לטובת בניה נקברה בדרך כמו שדרשו רז"ל בפסוק (ר' להלן מח, ז) "ואקברה בדרך", זכות עצמה גדולה מזכות בניה, ושכיבתה במערה יותר גדול היה זכות לה. ולקמן (רש"י שם) לא נתן טעם רק מה שנקברה בדרך ולא הוליכה לעיר בית לחם, וזה לזכות בניה, אבל אם היתה נקברת במערה היה לה זכות יותר גדול: