גור אריה על בראשית ג:ד

דחפה עד שנגעה. דאם לא כן מנא ליה לומר "לא מות תמותון", דמאי ראיה יש שלא תמות:

דחפה וכו'. ואם תאמר והלא כתיב (ר' לעיל ב, יז) "כי ביום אכלכם ממנו מות תמות", ושמא עדיין ימותו, דהא עדיין לא עבר היום, כי בעשירית חטאו (סנהדרין לח ע"ב), ואם כן מנא ליה שלא ימותו, ויש לתרץ דמאחר דכתיב "ביום אכלכם ממנו מות תמות" אם כן מסברא היה לו להרגיש מיד כאב, דהיתה סבורה דיש בו דבר הממית, והיה לה להרגיש מיד כאב, ומדלא הרגישה כלום – שמע מיניה שלא תמות כלל. וכן צריך לתרץ, דאם לא כן תקשה לך שמא לא תמות בשביל שנאנסה, אלא דיש לתרץ כמו שאמרנו למעלה (אות ד), דהאשה היתה סבורה שאין כאן מצוה מן השם יתברך, רק לטוב להם נצטוו, שהתקרבות אל עץ הדעת טוב ורע ממית, ומפני זה הוסיפה לומר כי אף הנגיעה בו ממית, ומפני זה אין חילוק בין אונס ובין מזיד – באה המיתה: