גור אריה על בראשית כז:לג

לשון תמיה. רוצה לומר שלשון חרדה אין לפרש חרדה כמשמעו, שהרי לא היה יצחק מצטער על שנתן הברכה ליעקב, אלא שהיה מתמיה, וזהו ענין החרדה, שכל אדם שהוא תמה על דבר יש בו חרדה:

ומדרשו וכו'. בא לתרץ לשון חרדה כמו שהוא לשון חרדה בכל מקום:

שראה גיהנם פתוחה תחתיו. רוצה לומר תחת עשו, כי עם יעקב נכנס גן עדן (רש"י פסוק כז), ועם זה גיהנם:

איפה לשון לעצמו הוא משמש. פירוש שאין משמש מלה זאת לענין אחד, שהרי תמצא אותו לכמה דברים; כאן תתפרש 'איה פה הוא הצד ציד', "ואיפוא זאת עשו" (להלן מג, יא) פירושו צריך אני לבקש איה פה תקנה (רש"י שם). וכן בכל מקום צריך לפרשה לפי הענין, לכך צריך לומר שהיא מלה משמשת לעצמה 'איה פה', ומתפרש בכל מקום לפי מה שהוא שייך: