גור אריה על בראשית כא:א

סמך פרשה זו ללמדך כו'. הקשה הרא"ם דהא כאן מקומה ואין לה מקום אחר להסמך רק אחר פרשה זו, שהרי המלאכים בשרו את שרה בפסח (רש"י לעיל יח, י), ואחר כך נהפכו הכרכים (רש"י לעיל יט, א), ואחר כך נתעברו בנות לוט מאביהם, ואז נסע אברהם משם בשביל לוט שיצא עליו שם רע (רש"י לעיל כ, א), ולפיכך נלקחה שרה, ואחר כך זכר "וה' פקד את שרה וגו'", אם כן כאן מקומו הוא, ונראה כי אין הפירוש שרש"י למד מן סמיכות הפרשיות, שהרי לא אמר 'סמך פרשה זו לפרשה של מעלה', רק אמר 'סמך פרשה זו', שסמך אותה בלשון "וה' פקד", והוי למכתב 'ויפקוד ה' את שרה', אבל "וה'" משמע בענין של מעלה הכתוב לפני זה – פקד ה' את שרה. וחלוק גדול יש בין 'ויפקוד' ובין "וה' פקד", כי 'ויפקוד' אף על גב שגם יש כאן וי"ו החיבור, הוי"ו מחבר זמן הפקידה אל זמן מעשה אבימלך, וזה כאשר יבא הוי"ו על פעל שהוא 'פקד' אז הוא מחבר מעשה זה אל זמן מעשה הראשון. אבל כאשר הוי"ו בא על השם – לא יתכן לפרש כמו וי"ו החבור, רק מדבר בענין של מעלה עצמו "וה' פקד את שרה", והיינו כמו שמפרש כי המתפלל על חבירו והוא צריך לו – נענה תחילה. ומה שאמר 'סמך פרשה זו' רוצה לומר שסמך עם ענין של מעלה כאילו הוא דבר אחד: ובבבא קמא בפרק החובל (בבא קמא צב.) פירש רש"י דהוי למכתב 'ויפקוד את שרה', "וה' פקד את שרה" משמע כבר, וכאן משמע שמן סמיכות הפרשה למד זה, ושניהם אתנהו, דנוכל ללמוד גם כן ממה שסמך אותה עם ענין של מעלה – לומר שהוא דבר אחד, שכל המתפלל על חבירו הוא נענה תחלה, וגם לשון "פקד" משמע כבר פקד, דאחר דהוי"ו הוא מחבר אותו עם לפני זה, ואמר אחריו "פקד" שהוא לשון עבר, משמע נפקד כבר, כי כן משמע – באותו ענין של מעלה כבר פקד את שרה, וכן פרשנו למעלה "וה' המטיר" (יט, כד, אות ל): והקשה הרא"ם עוד, דהרי כבר בשרה הקב"ה שתלד (לעיל יח, י), ואם כן בלאו הכי היתה יולדת, ואין לומר דלזה מהני שהיתה מתעברת מיד, אבל אם לא היה מתפלל על אבימלך היה עוד ממתין לה זמן מה, ואפשר לקיים ההבטחה אחר כך, אין זה כן, דהא בפסח נולד יצחק (רש"י לעיל יח, י), ואי אפשר להיות ממשיך הזמן, דהא כבר הבטיחו הקב"ה "למועד הזה בשנה האחרת" (לעיל יז, כא), ואין זה קשיא, דאף על גב שבפסח נולד יצחק כמו שהבטיח, מכל מקום העבור היה אפשר לאחר יותר, ובשביל שהתפלל על אבימלך נענה תחלה ונתעברה קודם. ובלאו הכי נמי לא קשיא, שהשם יתברך סבב ענין זה של אבימלך כדי שיתפלל אברהם על אבימלך ויהיה נענה תחלה, ואם לא כן יקשה שראוי שלא יהיה אירע מעשה אבימלך לשרה, שהרי ליצני הדור היו אומרים מאבימלך נתעברה (רש"י להלן כה, יט), ולמה נתן הוא יתברך פתחון פה לחוטאים, אלא השם יתברך היה מסבב זה כדי שיתפלל אברהם על אבימלך, ויהיה נענה תחילה. והשתא לא קשיא, דזה בעצמו הוא ההבטחה. אמנם אין כל כך ראיה מה שאירע מעשה זה לאבימלך, שהיה זה להראות לבריות כי ענין אברהם ושרה על פי ה', ולא יתמהו כאשר יראו שתלד שרה לזקנתה ויאמרו שמא אינו מאברהם (ר' רש"י להלן כה, יט), או גם כן אינו משרה – שמא אסופי מן השוק הביאו (ר' רש"י פסוק ז), וכאשר ראו שאירע לאבימלך – ידעו כי ענין אברהם ושרה זיווגם על ידי השגחת השם:

ומהו האמירה וכו'. ואם תאמר למה הוצרך להזכיר הדבור והאמירה, כיון דהרתה בודאי תלד, ועוד דקרא דכתיב ביה אמירה (לעיל יז, יט) לא נזכר הריון, רק לידה ולא הריון, אלא יש לומר דנקרא הריון מה שהרתה לזקנתה, שזה הוא ההבטחה אחת, ואותה הבטחה שאמר "אבל שרה אשתך תלד" רוצה לומר אף על גב שהיא אינה ראויה ללדת – וזה מפני שאינה ראויה להריון, לכך נקרא זה הריון. אבל אצל הדבור נאמר "מה תתן לי ואנכי הולך ערירי" (לעיל טו, ב), וזה מה שלא זכה לבנים. והנה אף על גב שהרתה, שמא לא יזכה לבן קיימא, שהרי האצטגנינות מורה כי אברהם אינו מוליד (רש"י לעיל טו, ה). ואצל הריון כתיב לשון 'אמירה', ואצל הלידה לשון 'דבור', הדבור הוא קשה, והלידה הוא במדה זאת, כמו שזכרו מפתח הלידה בברכת אתה גבור, והבן זה:

כאשר דבר לאברהם. כי לפי משמעות הכתוב שאמר "ויעש ה' לשרה כאשר דבר" משמע שעשה וקיים ההבטחה אשר דבר, ודרך לומר שקיים ההבטחה שהבטיח אותו, ואין דרך לומר שקיים לו ההבטחה שהבטיח אחר, ולכך הייתי מפרש "ויעש ה' לשרה כאשר דבר" – 'לה', הוצרך לומר שאין זה כך, אלא שדבר לאברהם, שלא הבטיח הקב"ה רק אברהם: