גור אריה על בראשית יט:כב

זהו עונשן כו'. דאם לא כן למה להו למימר "כי לא אוכל לעשות דבר", וכל שכן שהיה ממהר להמלט שלא היה יודע שלא יוכל לעשות דבר עד בואו שמה, אלא על כרחך הוזקקו לומר כך. ואף על גב דכתיב (פסוק יג) "וישלחנו ה' לשחתה", אם כן היו תולים בו יתברך, מזה אין ראיה, דאפשר לפרש כי מרצון נפשנו אנחנו שלוחים אל אשר שלחנו השם יתברך, ומכל מקום תלאו ההשחתה בעצמם. ומה שלא הביא ראיה ממה שכתוב (ר' פסוקים כא, כב) "לבלתי הפכי עד בואך שמה" שתלו בעצמם, דודאי הפיכה שייך במלאך שהוא הפועל ההפיכה, אבל השחתה לא הוי למתלי בהו, כי זה נאמר על כוונת הפועל, שחפץ שיהיה נשחת, וזה מתיחס אל השם יתברך, לכך הוי להו לומר 'כי משחית ה":

מכאן אתה לומד שהאחד הוא הופך. אבל מן "ויאמר המלט על נפשך" (פסוק יז) לא יקשה, דשמא האחד היה אומר, ולא יחויב מה שאומר אחד יאמר השני, דכך אירע שהאחד היה אומר, אבל מהא איכא הוכחה שפיר דכיון דאמר "כי לא אוכל" הוי ליה למימר 'כי לא נוכל':