גור אריה על בראשית יח:ח

לפי שפירסה נידה כו'. ואין לומר דלא הוצרך למכתב, אם חמאה וחלב הביא – שלא אמר להם להביא, לחם שאמר לא כל שכן, דאדרבה היא הנותנת, שמא בשביל שהביא חמאה וחלב – דעדיף טפי – לא הביא לחם:

קמא קמא דמטא. דאם לא כן 'ובני הבקר אשר עשה' מבעיא ליה, דהא ג' פרים היו (כ"ה ברא"ם), אלא קמא קמא דמטא אייתי לפניהם:

נראים כאוכלים. דלא שייך אכילה כלל במלאכים, וכך אמרינן בפרק השוכר את הפועלים (ב"מ פו ע"ב) 'אכלו סלקא דעתך':

מכאן שלא ישנה אדם מן המנהג. דאין לומר דהכא שאני – דהרי אי אפשר שלא יאכלו כיון שמתחלה נראים לו בשביל שלא יצטער עבור אורחים, אם כן איך לא יאכלו, מכל מקום אם לא היה דין שלא ישנה מן המנהג לא שלח הקב"ה מלאכים אליו לאכול, כיון דאין דרכם לאכול, אבל השתא שאין דרך לשנות מן המנהג שפיר שלח לו המלאכים, ויהיו אוכלים עמו. אי נמי דלא הוי למכתב בקרא "ויאכלו", רק 'ויתן לפניהם לאכול והוא עומד עליהם', ולמה כתב עליהם בקרא לשון אכילה, אלא ללמוד שלא ישנה האדם, וזה יותר נכון: