גור אריה על בראשית א:כט

השוה להם בהמות וחיות למאכל. פירוש הא דכתיב "לכם יהיה לאכלה – ולכל חית הארץ" ולא הוצרך "לכם", שכבר כתב "הנה נתתי לכם", אלא לכך כתב "לכם" כדי שיהיה קאי על האדם ועל חיות השדה להשוות אותם יחד; מה בהמה וחיה אינם אוכלים רק עשב, הכי נמי אדם אכילתו עשב וירק, ולא מידי אחריתי. ואם תאמר אם "ולכל חית הארץ" קאי למעלה על "כל עשב זורע זרע", אם כן סיפא דקרא (פסוק ל) דכתיב "את כל ירק עשב לאכלה" למה לי, ואם "ירק עשב" אינו "עשב זורע זרע" קשיא הרי רישא דקרא איירי בעשב זורע, וקאמר "את כל ירק עשב לאכלה", ויש לומר שדעת רש"י דודאי "עשב זורע זרע" וכן "פרי עץ" הוא בכלל "ירק עשב", דהכל ירק עשב הוא, והא דהוצרך לכתוב "את כל ירק עשב" – כדי להתיר להם כל ירק עשב, ולא תאמר דוקא "עשב זורע" ו"פרי עץ", ולא כל ירק עשב, לכך כתיב פרט והדר כלל, לכלול הכל (פסחים ו ע"ב). ולכך פירש רש"י 'אך כל ירק עשב יאכלו ביחד', משמע דבכלל "ירק עשב" גם כן "עשב זורע זרע" ו"פרי עץ", דאם לא כן הא קרא איירי ב"עשב זורע זרע" ו"פרי העץ". ואין להקשות דלא לכתוב רק 'הנה נתתי לכם ולכל חית הארץ כל ירק עשב', ונלמד מזה שהקיש הכתוב את האדם וחיות הארץ יחד, דמהא לא הוי שמעינן דהשוה אותם יחד שלא יאכל האדם בשר, דהכתוב הוי אתא לגופיה לתת להם כל ירק עשב לאדם ולבהמה, אבל השתא דכתיב "לכם יהיה" להשות האדם והבהמה יחד, על כרחך אתא שיאכלו עשב הארץ כולם יחד, ולא יאכל האדם בשר, דאם לא כן למאי אתא, דאין לומר דאתא קרא להתיר את כל ירק עשב לאדם, ולא תאמר דוקא "עשב זורע זרע" ו"פרי העץ" ולא כל ירק עשב, לכך הוצרך לכתוב "לכם" להשוות את האדם לירק עשב, דאם כן לא לכתוב רק 'הנה נתתי לכם ולחית הארץ כל ירק עשב', דבכלל 'ירק עשב' גם כן "עשב זורע זרע" ו"פרי העץ", אלא הקישא אתא להשוות אותם יחד באכילה, ולא הותר לאדם בשר: ואם תאמר בלא היקש נמי, כיון דכתיב "הנה נתתי לכם את כל עשב וגומר", ממילא בשר אסר, דאם לא כן למה אמר "הנה נתתי לכם כל עשב זורע זרע וגו' פרי עץ", ויראה דאף על גב שנתן להם עשב לאכלה ומשמע אבל בשר לא – היינו באכילת תדיר, אבל בשר לתאוה לא נאסר לו, דאמרינן (חולין פד.) אסור לאדם לאכול בשר כי אם כשיתאוה, דכתיב (ר' דברים יב, כ) "כי תאוה לאכול בשר", לכך הקיש אותו לבהמה, דהא בבהמה לא שייך דבר זה, כך יש לפרש. אי נמי, דודאי עיקר קרא אתא לומר שהשם יתעלה נותן ירק עשב בארץ שימצא האדם והבהמה פרנסתם, דאם לא כן למה הוצרך לתת לבהמה ירק עשב, שאין הבהמה מקבל תורה שצריך להתיר, אלא עיקר קרא אתא שנותן ירק עשב בארץ שימצאו אכילתם. ובפרק אחד דיני ממונות (סנהדרין נט ע"ב) קאמר שם – אמר רב יהודה אדם הראשון לא הותר לו בשר, דכתיב "הנה נתתי לכם כל עשב זורע זרע לכם יהיה לאכלה ולכל חית הארץ", 'ולא חית הארץ לכם', דמשמע מיתוריה "דלכם" הוא דמפיק, 'ולא חית הארץ לכם', זה אינו, דודאי אף התם מדהשוה להם חיות הארץ הוא דמפיק, דאם לא כן לא מצי למעט מ"לכם" 'ולא חית הארץ לכם', ד"לכם" משמע למעט שלא היה עשב זורע זרע לאכול לחית הארץ, אלא מהקישא הוא דמפיק:

ולא הותר וכו'. וקשה, דמשמע מדבריו שאם מתה מעצמה אינה אסורה, ואחר כך כתב רק עשב השדה יאכלו יחד, ולא בשר, ומשמע אפילו מתה מעצמה אסור (קושית הרא"ם), ויראה לומר כי סבירא ליה אחר שאסור להמית בריה – לכך אסור לאכול אפילו מתה מעצמה, שאם מתה מעצמה שרי – לא יהיה האדם מפרנס הבהמה, שצריכה פרנסה ומזונתה על האדם – כדי שתמות ויאכלה, ולפיכך כל בשר נאסר. אי נמי שלא הורשה לאדם רק מה שהוא עיקר אכילתו, ומאחר שעיקר אכילתו אי אפשר להיות בשר – אחר שאסור לו להמית שום בריה, אי אפשר שיהיה עיקר מזונו בשר, דאיך לא יהיה אוכל עד שתמות בריה, ומאחר שאין עיקר אכילתו בשר – לכך אסר לו לגמרי בשר. ומה שהוצרך רש"י לומר 'להמית בריה' ולא אמר שלא הורשה לאכול בשר, ויראה דבא לומר טעם הענין למה לא יאכל בשר, ותירץ מפני שחס הקב"ה על הבהמה, שאם יאכל בשר היו אוכלים כל הבהמות, שעדיין לא נתברכו הבהמות עד שבא נח, שאז בירך הקב"ה הבהמות (להלן ח, ז), ויכול לצוד אותם, ולכך הותר להם אז הבהמות (רש"י להלן ט, ג). ואם תאמר יהיה מברך אותם ויהיה גם כן מותר להם הבשר, זה לא קשיא, דכבר פירש הטעם (רש"י פסוק כב) משום הנחש שעתיד לצאת. ואם תאמר אם כן אחר שבא נח התיר להם הבשר, יהיו מחסרין אותם, זה לא קשיא, שכבר בירך כל יוצאי התיבה ואף הבהמות: