גור אריה על במדבר כא:יא

והעי"ן בו יסוד לבד. רצה לומר, שעיקר היסוד שאינו נופל הוא העי"ן, אבל באמת שיש כאן עוד יסוד נופל, והוא היו"ד שאחר העי"ן, ששורש המלה על ידו , שהרי רש"י בעצמו אמר 'לא ידעתי למה נקרא שמו עיים', אם כן שורש המלה "עי". ומה שהביא רש"י ראיה מלשון "יעים" (שמות לח, ג), ו"יעה ברד" (ישעיה כח, יז), אף על גב שאלו שרשם עם יו"ד בראש המלה, כבר אמרנו בראש הפרשה (לעיל פי"ט אות יא) שאין רש"י קורא שורש רק האות שאינו נופל לעולם, לפיכך קורא 'עי' ו'יעה' שניהם שוים, לפי שלשון 'יעה' לפעמים היו"ד נופל, כאשר הוא דרך הלשון בנחי יו"ד בראש. וכן בתיבה ששרשה 'עי' לפעמים היו"ד נופל, שאינו נקראת, כמו "עי השדה" (ר' מיכה א, ו) . ומפני זה סובר רש"י שדין אחד להם, ובשניהם השורש של המלה עי"ן לבדה. וכבר הארכתי בזה אצל "מי נדה" (לעיל יט, ט) . ואם כן קושית הרא"ם אינם קושיא כלל :

העוברים שם את הר נבו. דהר נבו הוא הר העברים, דכתיב (ר' דברים לב, מט) "עלה אל הר העברים הר נבו", וכאן כתיב "עיי העברים", על כרחך דמן עיי העברים היו עוברים את הר נבו אל אמוריים . ואיפכא ליכא למימר – דמן הר נבו היו עוברים את עיי העברים, דאם כן ישראל כבר עברו את הר נבו כשחנו בעיי העברים, דכתיב (ר' להלן לג, מז) "ויחנו בעיי העברים לפני נבו" (כ"ה ברא"ם):

ממזרח השמש במזרח שמש. פירוש, כי אין שימוש המ"ם במקום הזה לשון 'מן', מה שדרך המ"ם לשמש, אלא פירושו כמו "ויטע גן בעדן מקדם" (בראשית ב, ח), שרצה לומר במזרחו של גן (רש"י שם), והמ"ם נאמר על הפאה, כמו שתמצא הרבה כזה :