גור אריה על במדבר טז:טו

לפי פשוטו על הקטורת. והקשה הרמב"ן, הלא לדתן ולאבירם אמר זה, ודתן ואבירם לא היו מקריבים קטורת. ונראה לומר, שאף על גב שאין דתן ואבירם מקריבים קרבנות, אין זה קשיא, שהרי בכל מקום שלוחו של אדם כמותו (קידושין מא ע"ב), שהרי כל עצמו של מקריבי קטורת לומר ראוים הם להיותם כהנים גדולים, וכל כהן גדול מקריב בשביל הכלל (רש"י ויקרא ד, ג), לא בשביל עצמו בלבד: ‎אך קשה לי, למה לא הקריבו דתן ואבירם קטורת כמו שהקריבו מאתים וחמשים איש, וגם קרח הקריב (פסוק טז), ויראה שדתן ואבירם לא רצו להקטיר קטורת, דאף על גב שהיו אומרים דתן ואבירם שאין ראוי הכהונה לאהרן בלבד, מכל מקום היו אומרים החשוב החשוב קודם להקרבה, ודתן ואבירם לא היה בם שום גדולה – אין ראוי להקרבה כלל. אבל ר"ן איש, כולם נשיאי עדה הם (פסוק ב). וכן קרח, אין ספק שהיה חשוב בישראל מאד, שהרי היה לוי (פסוק א), וכל הלוים בכלל היו "שומרי משמרת הקודש" (לעיל ג, כח), אמר כי אלו הם ראוים לעבודה :

ומדרשו וכו'. דאם לא כן , לא הוי למכתב "מנחתם", אלא 'קטורת', דקטורת לאו מנחה. אלא קאי על התמידין, שיש שם בכל יום מנחה . ועוד, דאיך סלקא דעתך דיהיה הקדוש ברוך הוא מקבל קטורת שהקריבו זרים, שכולם זרים היו, ולא היה צריך לו לומר "אל תפן":

חמורו של אחד מהם. לא חמור אחד כמשמעו, ויהיה קאי "אחד" על החמור, דאם כן לא יתכן לומר "מהם", אלא 'מאתם' , כי לשון "מהם" הוא קאי על ישראל בעצמם, כמו כל "אחד מהם" , אבל על החמור לא יתכן לומר 'לא לקחתי חמור מהם', אלא 'מאתם'. אבל כאשר תפרש 'חמורו של אחד', הוי שפיר חמור של אחד מהם מישראל, ד"מהם" הוא כמו עצמם, אבל על חמור לא יתכן זה :