גור אריה על במדבר טו:מא

נאמן ליפרע. שכל מקום שנאמר "אלקים" – הוא דיין:

על מנת כן פדיתי וכו'. דאם לא כן , הרי אין תלוי אלהותו על ישראל במה שפדאם ממצרים, דבין פדאם ובין לא פדאם הוא להם לאלקים , אלא שעל מנת כן הוצאתי אותם ממצרים, כדי שיקבלו מלכותי:

בין טפה של בכור וכו'. דווקא נקט זה לסימן , לפי שהרשעים אומרים שאין הקדוש ברוך הוא רואה בתחתונים, מפני שהם שפלים ומגונים בעיניו, ולפיכך יאמרו שאין הקדוש ברוך הוא משגיח בהם . ועוד אמרו קצת, כי הפרטים מפני שהם מתחדשים במקרה, ולא כמו הכללים שהם בעצם, אבל הפרטים מתחדשים במקרה, לכך אין הקדוש ברוך הוא מביט במקרה . ואין דבר פרטי יותר כמו הטפה האחת, אשר אינה חשובה . ואין דבר מאוס ושפל מן הזרע , והרי הוא מבחין בין טפה לטפה, לומר שאין נעלם מנגד עיניו :

ולא בעלת חמש. הרא"ם כתב דזה שלא כהלכה, דקיימא לן בעלת חמש חייבת בציצית . ואין זה נכון, דודאי הלכה הוא דבעלת חמש אינה חייבת בציצית חמש כנפות, ואינה חייבת – רק שיש בבעלת חמש ד' כנפות, כדאמרינן (זבחים יח ע"ב) 'מרבה אני בעלת חמש שיש בכללם ד", אבל חמש מפני עצמם אינם חייבים, כמו בעלת ג'. וזהו שאמר ' ולא בעלת חמש ' מצד עצמם, ורצה לומר עד שיהיה חייב לעשות ה' ציצית בחמשה כנפים, רק חייב ד' ציצית ותו לא :

כנגד שמנה יום ששהו ישראל משיצאו ממצרים וכו'. הקשה הרא"ם, דבפרשת בשלח (שמות יד, ה) כתב רש"י שהשירה אמרו ביום ז' [של פסח], לכך אנו קוראים את השירה ביום ז', וכאן פירש דהיתה השירה ביום ח'. ואין זה קשיא, דמן סוף היציאה עד יום ז' של פסח הוא ז' ימים, ומתחלת היציאה עד שאמרו שירה ח' ימים, דחשיב זמן התחלת היציאה מחצות י"ד, שאז יצא מרשות מצרים כיון ששחטו הפסח (שמות יב, ו), שהוא אלוקיהם , ולא היו רשאין לומר דבר להם , זה נקרא יציאה מרשותם. אף על גב דהליכה ממש – גמר יציאתם ממצרים – היה ביום ט"ו (להלן לג, ג). וראיה שהוציאם מרשות מצרים ביום י"ד, שהרי איסור חמץ מתחיל ביום ארבעה עשר מחצות ואילך (פסחים ד ע"ב), ואכילת מצה בליל חמשה עשר (שמות יב, יח) , אלא מפני שמתחיל היציאה מחצות יום ארבעה עשר :