מורה נבוכים, חלק א' מה

׳שמוע׳ – מלה משותפת, תהיה בענין שמע האזן, ותהיה בענין הקבול. אמנם בענין השמע ״לא ישמע על פיך״, ״והקול נשמע בית פרעה״ – וזה הרבה;

וכמהו ברבוי – גם כן ׳שמוע׳ בענין הקיבול ״ולא שמעו אל משה״, ״אם ישמעו ויעבודו״, ״ולכם הנשמע?״, ״ולא שמעו אל משה״, ״אם ישמעו ויעבודו״, ״ולכם הנשמע?״, ״ולא ישמע את דבריך״.

ויהיה בענין הידיעה ״גוי אשר לא תשמע לשונו״ – פרושו: לא תדע דברו.

וכל מלת ׳שמיעה׳ שבאה בחק האלוה – אם יראה מפשוטו של כתוב שהוא מהענין הראשון הוא ספור על ההשגה והוא מהענין השלישי ״וישמע יי״, ״בשמעו את תלונותיכם״ – כל זה השגת מדע; ואם נראה מפשוטו של כתוב שהוא מן הענין השני הוא ספור על ענותו ית׳ לצעקת הצועק למלא שאלתו או לא יענה לצעקתו ולא ימלא שאלתו ״שמוע אשמע צעקתו״, ״ושמעתי כי חנון אני״, ״הטה יי אזנך ושמע״, ״ולא שמע יי בקולכם ולא האזין אליכם״, ״גם כי תרבו תפלה אינני שומע״, ״כי אינני שומע אותך״ – וזה הרבה.

והנה יבואך באלו ההשאלות והדמיונות מה שירוה צמאך ויבאר ספקך ויתבארו לך עניניהם כולם עד שלא תספוק בדבר מהם.