גנזי יוסף פ

במהרש"א עד דלא אסרו אהדדי וכו' ולא הבינותי דהא איתא (בדף מ"ט ע"א) חצר שבין שני מבואות לא עירבה עם שניהן אוסרת על שניהן ולא דמי לב' חצרות ופתח ביניהן דכל א' יש לה פתח בפ"ע לר"ה משא"כ בית בין ב' חצרות או חצר בין ב' מבואות דע"כ דריסת רגלה על א' מהן ולא ידעינן על איזהו מהן אוסרת על שניהם כמו חצר ששכח בית אחד ולא עירב ומבוי ששכח חצר א' ולא נשתתף גם מה שהקשה אמאי לא הקשו התוס' אדינא דהכא היאך יכנס ויצא לא הבינותי דהא פירש"י לעיל ד"ה כיצד הוא עושה ובד"ה הוא אסור דלא בא להתיר אלא א' מהם ומבטל להם רשותו ונועל אותו צד הסמוך להם והוי כל הבית לחצר השני ויוצא דרך שם אבל אנשי חצר ששכח אחד מהם ולא עירב דלית ליה דרך אלא על החצר הקשו שפיר היאך יכנס ויצא גם מה שמפרש דהחצרות נועלין את ביתם שלא ישתמשו בבית שביניהם הוא תמוה דמשמע דהבית שביניהם נועל ביתו שלא ישתמש בהחצר שבטל להם רשותו ונראה דס"ל למהרש"א דהתוס' דהכא אזלו לסברתם דלקמן דלפירש"י גם בלא ביטל רשותו כיון שאסור לטלטל צריך לנעול את ביתו לכן הקשה הכא אותו חצר שלא בטל להם או היכי שלא ביטל כלל כיון דאסירי בטלטול יהיו כולם צריכין לנעול דלת שלהם והיאך יכנסו ויצאו אכן לענ"ד אפשר לומר דהתוס' נקטו קושייתם דהכא אפילו למסקנא דלקמן דדוקא בבטל ס"ל לרש"י כן ולכן הוצרכו להקשות מאנשי חצר ששכח אחר מהן ולא עירב וכ"מ קצת מדנקטו ששכח אחד מהן ולא נקטו שלא עירבו משמע דמיירי בבטל וקצרו בלשונם ולא ביארו שבטל דבהכי מיירי ודו"ק:

(שם) ד"ה ומזכה וכו' ממש ה"ה הכא וכו' כצ"ל:

(דף פ' ע"א) ד"ה רב אמר וכו' והשתא יש דברים וכו' עיין במהרש"א והא דלא כתבו דעירובי חצרות מערבין ביה"ש ולא עירובי תחומין נראה משום דלא מפורש בפירוש בגמרא ומעיקרא הי' סבר ר"ת לומר איפכא וכמ"ש התוס' שבת (דף ל"ד ע"א) ד"ה לא קשיא ע"ש:

(שם) ד"ה מעשה וכו' ולפ"ה וכו'. עיין במהרש"א ומ"מ לשמואל דשניהם דרבנן צריך טעמים דלעיל דבע"ח צריך לזכות ובע"ת א"צ לזכות:

(שם) ד"ה רגיל אין וכו' דהא בסמוך תנן וכו'. ר"ל אלמא דבלא דעת כלל לא מהני לכן יש ספק אם מועיל דעת בני ביתו:

(דף פ"א ע"א) רש"י ד"ה לאפוקי וכו'. עיין במהרש"א עד לפום סברא דהשתא אית לן וכו' כצ"ל:

(שם) ד"ה וקתני בכל וכו' וה"ק וכו'. עיין במהרש"א ולכאורה אין דבריו מובנים דדלמא גם בכל דברייתא אתי לאפוקי מדר' יהושע ובכל ר"ל בין שלימה בין פרוסה ונ"ל דכוונתו דחזינן דהמקשן ניחא ליה בכל דברייתא בכל מיני פת שלימים ולא מפקיע מדר"י וע"כ דשייך גם בפת שלימים לשון בכל וא"כ גם מתניתין נפרש כן אכן לענ"ד אפשר לומר דאע"ג דהמקשה ניחא לי' לפרש בכל מיני פת שלימים בין של חטים ובין של שעורים התרצן לא ניחא ליה בזה דפשיטא מה לי של חטים או של שעורים אלא בין שלימים בין פרוסים ובין ברייתא ובין מתניתין אתי לאפוקי מדר"י ודו"ק:

פרק ח. (דף פ"ב ע"ב) ד"ה חציה וכו' את העירוב בין למר וכו' כצ"ל:

(דף פ"ג ע"א) במהרש"א בפירש"י בד"ה אייתי ועורות כו' כצ"ל לפי גירסא שלפנינו ברש"י ולפני מהרש"א הי' הכל ד"א מכמה הויין:

(שם) תוס' ד"ה על מחצה וכו' ורבינא מפרש כו'. עיין במהרש"א עד ומיהו הא ודאי וכו' לא ידעתי אמאי לא נפרש סאה של ציפורית עם הועודות שהיא רי"ז וז' ועודות ועודפות על מדברית שאין בה ועודות ע"ג וז' ועודות והוא קרוב לשליש ציפורית עם הועודות שהוא ע"ב ושליש ולפי מ"ש התוס' בדבור דלעיל בשם מהר"י דלא חשיב סאה ציפורית אלא רי"ז אינה יתירה על שליש ציפורית אלא ב' שלישי ביצה ונ"ל דלא משמע לי' לחשוב הועודות בציפורית ולא במדברית לפי מ"ש התוס' לעיל כי ביצים מדבריות היו גסים והוו כמו עם הועודות ומ"מ קשה דמ"מ נחשוב הועודות של היתרון שהוא יותר מס"ג ויהי' קרוב לס"ז והוא קרוב לשליש של צפורים שהוא ס"ט ואפילו נמנה גם הועודות של השליש ויהי' ע"ב יהי' קרוב יותר מן המדבריות שהוא נ"ח ואפילו נחשוב גם ועודות על הנ"ח מ"מ יהי' רחוק יותר מהירושלמית שהוא פחות מס"א מהציפוריות וכ"ש דמשמע מדברי התוס' דלעיל דהירושלמיות לא היו גסין אלא שלא דקדקו אז להוסיף הועודות או אפשר שהי' מעט ועודות ולא דקדקו עליהם ודו"ק:

(דף פ"ד ע"א) רש"י ד"ה אמאי נהי וכו' ונהי דלשמואל וכו'. גם לשמואל בלא זריקת משך לא ניחא דדוקא לחצר אדרבה דוקא לעליי' הול"ל אלא כוונתו דלכאורה הו"ל להקשות לשמואל יותר שיהי' דוקא לעליי' ומתרץ דע"י זריקת משך לא שייך לומר דוקא לעליי':

(שם) תוס' ד"ה בור וכו' אלא יהי' לזה בזריקה ושלשול ולזה בשלשול כלזה וכו' כצ"ל וכ"ה במהרש"א:

(שם) ד"ה כיון וכו' לא מבטל ודאי מחיצה וכו'. ר"ל דלהא ודאי מועיל מאי דלא מבטל שלא יהי' מחיצה המפסיק בין חצרות אבל לענין לבטל מחיצה למעט ובה י' אע"ג דעתיד לפנותו ממעט וגי' הב"ח ודמי למחיצה ר"ל שצ"ל דמי למחיצה גמורה שאין דעתו לפנותו משא"כ למעט:

(שם) רש"י ד"ה זיז וכו' האי למעלה וכו'. כ' מהרש"א ויש לדקדק וכו' למעלה מי' היינו מקרקע וכו' ע"ש ר"ל דאי מן העלייה הא איכא טפח האמצעי שהוא לשניהם בפתח ואמאי אמרינן דשייך לעליי' וכמ"ש בסוף דבריו דלצדדין קתני אכן לא הבינותי קושייתו דאי מיירי בכותל גבוה ולמעלה מי' מן הקרקע תקשה רישא דקתני אנשי עליי' משתמשים בי' עליונים הא לפ"ז יהי' לעליונים יותר מי' לפי גובה הכותל ונ"ל שזה כוונת רש"י שכ' דהיינו כדקתני רישא וכו' ר"ל דלהכי אי מוקמינן בכותל גבוה טובא נצטרך לומר דלמעלה היינו מתחלת טפח עשירי כדי שישוה סיפא לרישא וכ"כ הריטב"א בפירוש. ומ"ש וי"ל וכו' דהיינו באמצע הכותל נ"ל דר"ל במקום שכלים עשרה התתתונים דהא תנא למטה מי' לחצר ולמעלה מי' לעליי' ומשמע הא תיכף בכלות י' שייך לשניהם ואסור ותקשה לשמואל ממ"נ כיון דס"ל דלמעלה מי' מן הקרקע שייך לעלייה מה בין זה למקום שכלו עשרה התחתונים וע"כ שגם כל מה שבין י' תחתונים לי' עליונים אסור ולמעלה מי' מן העליי' מודד כרב אכן לענ"ד לא שייך ביני וביני אלא כשמודד למעלה מי' מן העליי' אבל אי נימא למעלה מי' מלמטה למעלה ליכא ביני ביני כלל דתיכף כחוט השערה למעלה מטפח העשירי מלמטה שייך לעליי' וכמ"ש הרא"ש הביאו הט"ו ביו"ד רסנ"ה דאי נימא דארכובה היינו עצם התחתון למעלה ממנו מעט טרפה ול"ק הדיוקים אהדדי ע"ש ונ"ל שזהו כוונת רש"י בד"ה בכותל י"ט שכ' דהא לא שרי ת"ק אלא למעלה ולמטה ולכאורה הוא שפת יתר גם לשון ת"ק אינו מובן דאין כאן ב' תנאים אלא ר"ל דסיפא דתנא למעלה מי' ולמטה מי' הוי א"ש מלמטה למעלה אלא ת"ק ר"ל תנא דרישא דקתני בעשרה עליונים לא א"ש וכ"ש לפי מ"ש הריטב"א דכותל כ' היינו חוץ ממקום הזיז וממילא גם מ"ש ומיהו ק"ק וכו' לק"מ. ונ"ל דלפי מה דמוקי בכותל י"ט הא דתנא רישא אנשי חצר משתמשין בי' תחתונים ואנשי עליי'