גנזי יוסף סג

קרא ועכשיו צ"ל הא דלא אמר גם תחתית דכתיב בקרא דתחתית לאו שם היא אלא משום שהיא מתחת ודו"ק:

(שם) תוס' ד"ה אם בין וכו' ודלא כפ"ה וכו' ובפרקין וכו'. הנה בפירש"י שם לא מצאתי מזה ומה שכ' ובפרקין וכו' נ"ל דר"ל דאע"ג דבפרקין אמרינן דבבל יושבת בין שתי נהרות מ"מ בין הנהרות שבגמרא היא מקום אחר לא בבל ועיין בתוס' קידושין שם ד"ה בין הנהרות ודו"ק:

(שם ע"ב) גמרא ה"נ מסתברא וכו'. עיין במהרש"א ולענד"נ לפי מה שפירש"י בד"ה מהו דוקא פשוטין א"כ אפשר לומר דלא קאמר הנ"מ אלא דלאו דוקא פשוטין אלא גם כשמאריך בדיומדין מותר אבל הא פשיטא דלר"מ פשוטין עדיף וברייתא רבותא קתני דאפילו כשמאריך בפסין מותר וע"ז קאמר הנ"מ וא"כ יכול להיות דאביי גופי' אמר הנ"מ ודו"ק:

(שם) רש"י ד"ה מהו דוקא וכו' אלא מרחיק פורתא וכו' עיין במהרש"א ומ"ש דמיבעי לר' יהודה בהרחיק הרבה לכאורה משמע כן מדברי רש"י בד"ה לר"י שכ' דלא ליתי אוירא דהאי גיסא וכו' דדוקא בהרחיק הרבה מיבעי לי' לר"י אכן מלשון הגמרא יותר משלש עשרה אמה ושליש משמע שגם בלא הרחיק אלא פורתא מבעי לי' לכן נ"ל דפשיטא ליה להגמרא דבין לר"מ ובין לר"י אין חילוק בין הרחיק הרבה ובין מרחיק פורתא ולר"מ דודאי פשוטין עדיף ומבעי לי' אי פשוטין דוקא פשיטא דלא איכפת לן במאי דאתי אוירא דהאי גיסא וכו' וממילא בהרחיק הרבה אי נימא פשוטין דוקא ודאי יעמידם שיהא עשר מאות מכאן ועשר אמות מכאן עד הדיומדין אבל בהרחיק מעט יותר על עשר ואפילו י"א מצומצם או פחות קשה לרש"י דאם יעמידם אצל הדיומדין שיהא עשר אמות עד הדיומד השני לא יהא היכר כלל אלא יהא נראה כמאריך בהדיומד לכן כ' רש"י דע"כ ירחיק פורתא מהדיומד ואפילו לא ישאר עד הדיומד השני עשר משום דליהוי היכרא אבל לר"י משמע מפירש"י דתרוייהו מותרין ולא מבעי לי' אלא הי מנייהו עדיף פירש"י פשוטין עדיפי ליה ומרוחקין מן הדיומדין י"ג אמה ר"ל דאע"פ שמרוחקין דאפשר לומר אתי אוירא דהאי גיסא וכו' אפ"ה פשוטין עדיפי משום היכרא או הארכת דיודמין עדיפי אפשר לומר דמשום דלפעמים הארכת דיומדין עדיפי גם היכי דליכא אוירא דהאי גיסא וכו' אפ"ה הארכת דיומדין עדיפא ליה ואפשר נמי לומר דמחלק בין הרחיק הרבה להרחיק מעט וכ"מ מדברי התו' שכתבו דברחב הרבה פשיטא דהארכת דיומדין עדיפא משמע דמבעי לן באינו רחב הרבה ועיין בריטב"א ודו"ק:

(שם) ד"ה מאי לאו וכו' דאין עוביו ד' וכו' וגי' הב"ח שלשה ושניהם אינם מובנים לי דשיעור דיומד אמה וצ"ל דלרבותא נקיט דאפילו היכי שבמקום עוביו ליכא אלא ד' או ג' [ומשלים בפסין לשיעור דיומד] אמרינן רואין והגי' הב"ח שהיא שיעור הקטן לענין לבוד ויותר נלע"ד דט"ס היא בהגהות הב"ח וצ"ל ששה שהיא שיעור דיומד ודו"ק:

(דף כ' ע"א) ד"ה דהדרן וערבן וכו'. הציור העתק ממהרש"ל ולענ"ד יש בו ט"ס דמה שמצייר שנפרץ לר"ה לא משמע כלל מדברי רש"י שלא כ' אלא שנפרצה ביניהן ונלע"ד כוונת רש"י דלא נפרצה לר"ה אלא הכותל שביניהם נפרץ סמוך לפסין שגלוי לכל העוברין בין הפסין שרשות אחת היא וכ"מ בריטב"א ע"ש אלא שיש שם ט"ס מח"ש אלא באותו חצר שנכנס לכותל צ"ל באותו הצד שנכנס הכותל וגם בציור יש שם ט"ס והציור צ"ל כזה $ציור בספר$ ודו"ק (שפ) תוס' ד"ה כי אתמר וא. וכו' אי נמי לא קאי אמזיד כצ"ל ושם פירש"י דמ"ש חזרו להתירן הראשון לא קאי אמזיד ומ"ש בין במזיד לא קאי אלא אמה שסיים שכל מחיצה שנעשה בשבת וכו' שמה מחיצה והיינו לזרוק והתו' כתבו שם דחזרו להיתרן הראשון קאי נמי אמזיד אלא דלא לגמרי חזרו אלא דהוו רה"י דאורייתא ונ"ל דר"ל דמותר מדאורייתא לטלטל שם ומ"ש אח"כ שמה מחיצה הוא לחייב הזורק לשם וכאן כתבו התוס' ב' הפירושים ומיהו התוס' כתבו שם ומיהו אספינות לא א"ש וכו' ע"ש ונ"ל דלכן הגי' הב"ח כאן וכן מחצלות ודו"ק. והקשה מהרש"א לפיר"ת דהתם הא הכא קיימו מחיצות וא"כ ל"ל שוגגין אפילו במזיד נמי ע"ש ונלע"ד לתרץ דלפיר"ת ה"פ כאן כי אתמר דר"נ אמזיד אתמר ר"ל בעושה מחיצה במזיד ועושה מחיצה בשוגג מותר אפילו בטלטול וא"כ הכא דקיימו מחיצות הוי מזיד כשוגג וכן פירש הרא"ש שם גבי ספינות ומחצלאות וז"ל וכ"ש הכא דהאי מחיצה אינה באה אלא להתיר וכו' הלכך חזרו להיתרן ואפילו מזידין עכ"ל ורש"י שפירש כאן ד"ה אמזיד אתמר והא דנעשית מאלי' כ"ש דמותר דמשמע דבמזיד אסור לשיטתו שם דלא ס"ל כפיר"ת וס"ל שגם בספינות ומחצלאות דוקא בשוגג ע"ש עוד נ"ל דהא מקרי לא קיימו מחיצות ואע"ג דאמרינן בסמוך בעלמא מחיצה היא היינו מדאורייתא אבל רבנן פסלו מחיצה זו בעלמא לכן הוי מדרבנן כליכא כאן מחיצה משא"כ בספינות ובמחצלאות דהמחיצות הוי מחיצות גמורות אפילו מדרבנן אלא שנאסר מחמת הדיורון ודו"ק:

(שם) גמרא פשיטא אי לאו וכו'. צ"ל דפשיטא לי' דלא נעשה כרמלית ע"י הפסין אלא אי הוה מחיצה הוי רה"י ואי לא הוי מחיצה הוי רה"ר כמו בין העמודים ועיין במ"א סי' שמ"ה ס"ק י"ב ולמאי דמשני לא צריכא דקא בקעי בה רבים לא קשה פשיטא דהיכי משתרי למלאת דהיא גופא קמ"ל דשרי למלאת ודו"ק:

(שם) תוס' ד"ה לא יעמוד וכו' ולפי"ז אסור וכו' ר"ל כשהי' רוקו בפיו קודם שרק אבל כשהוציא ראשו ואח"כ העלה רק לפיו מותר:

(שם) כשובואעה וכו'. וצ"ל שגם צוארו הוציא ודו"ק:

(שם ע"ב) רש"י ד"ה לא ימלא וכו' וע"כ וכו'. לכאורה היא שפת יתר דאיך אפשר לומר דבדנקיט לה נמי אסור אפילו ראשה ורובה בפנים א"כ פסי ביראות למאי אהני ועוד מאי עניינו לכאן ונ"ל דכלפי שאמר דברייתא סתמא מיירי גם כשראשו ורובו בפנים דא"כ נימא שגם בדנקיט לה נמי אסור ואין היתר אלא בממלא ושופך לכן דחה זה דא"כ למה הוצרכו ראשה ורובה בפנים ומדברי מהרש"ל משמע קצת שמפרש דאי נקט לה ואפ"ה אסור משום שלא הכניס ראשו ורובו הא יכול להכניס ראשו רובו ואמאי פסקו ותני אסור ע"ש ולשון למה הוצרכו דחוק לפ"ז ולקמן ד"ה לא תיבעי א"ש בפשיטות ועיין מהרש"ל ומהר"ם שהקשו אמאי לא כתבו רש"י ותוס' דהמשנה והברייתא מיירי תרוייהו בדנקיט לה והמשנה כשראשה ורובה בפנים והברייתא כשאין ראשה ורובה בפנים ולענ"ד ע"כ הוצרכו לזה דאם היה אפשר לפרש הברייתא דאסור משום שאין ראשה ורובה מבפנים נימא דתרוייהו מיירי בלא נקיט לה אבל בדנקיט לה א"צ ראשה ורובה בפנים לכן הוכרחו לפרש דע"כ הברייתא אסרה אפילו ראשה ורובה בפנים וע"כ מיירי הברייתא בלא נקיט לה ומתניתין בדנקיט לה ועיקר בא להשמיענו דמתניתין בדנקיט לה ולא נקיט ברייתא אלא להורות דע"כ זהו החילוק בין ברייתא להמשנה ודו"ק. ומ"ש מהרש"ל ומהרש"א המקשה שבא לדחות הפשיטות הוא מגומגם דאדרבה מ"ד לא דנקיט מנא בא לדחות הפשיטות והמקשה וכי נקט מנא וכו' בא לקיים הפשיטות ואולי ט"ס היא וצ"ל לקיים הפשיטות או כוונתם שבא לדחות דברי התרצן בשביל הפשיטות והיינו לקיים הפשיטות ודו"ק:

(שם) תוס' ד"ה אמר אביי וכו' ויש ספרים וכו'. נ"ל שאין שינוי בין הגירסות אלא שגירסא הראשונה