גנזי יוסף נג

ר"א דשרי אפילו ברה"ר חידש דבר זה שלא הביאו אלא דרך גגין וחצרות וממילא לא קשה אמאי לא קאמר שלא ברצון ר"א שהיו יכולין להביא דרך היתר גמור דמ"מ מותר דרך גגין וחצרות והמגי' שהגי' לעיל בגמרא והביאוהו בשבת דרך גגות ודרך חצרות לא ס"ל כדברי מהר"ם אלו ודו"ק:

(שם) תוס' ד"ה ברצון ר"ש וכו'. עיין מהר"ם ולכאורה אכתי קשה מנ"ל להתוס' דלרבנן אסור מגג לגג דלמא גם לרבנן מותר וא"א לומר ברצון ר"מ דלא א"ש שכחו אבל באמת א"צ ללמוד מדברי התוס' שכן מבואר שם בעירובין (דף צ"א ע"א) וברש"י ד"ה לדברי חכמים יראה מבואר דלחכמים אסור לטלטל מגג לגג ע"ש:

(שם) רש"י ד"ה ואייתוה וכו'. עיין במהרש"א עד דאפילו בכלים ששבתו בתוכו אסור וכו' ומשום דהרואה וכו' אתי נמי וכו' התלמוד כן לר"ש לעיל וכו' כצ"ל. וצריך טעם דמ"מ אמאי מותר להכניס לבית דאפילו כלים ששבתו בחצר אסור להכניסם בבית וצ"ל דכיון שלא העמידו דבריהם לטלטל בחצר לא העמידו דבריהם כלל ודו"ק:

(שם) תוס' ד"ה ניתקו וכו' אע"פ שאסור וכו'. עיין במהרש"א ובגליון התוס' נדפס לתרץ קו' מהרש"א והוא דחוק דהא אפשר לומר חצרות איכא ר"ל שאין חסר למבוי זה חצרות מ"מ הא חסרו בתים ועי"ז אינו ניתר בלחי וקורה וממילא ע"י חסרון הבתים נחסר גם החצרות ומ"מ נקרא חצרות איכא כי חסרון הבתים גורם האיסור ולולי חסרון הבתים לא נחסרו החצרות. ומה שרשם לטור ורמב"ם לא ידעתי כוונתו דהא כל זה לס"ד ולא להלכה דאסיק רב אשי מי גרם וכו' וגם אין הלכה כרב כמ"ש התוס' בד"ה מי גרם ודו"ק:

שם) ודוקא היכא דלא נשתתפו וכו'. נ"ל דר"ל דהיכי דלא נשתתפו נקרא זה אין בתים וחצרות פתוחין לתוכו אבל כשנשתתפו לא נחלקו לא הבתים ולא החצרות מן המבוי בין עירבו החצרות ובין לא עירבו והוי כבתים וחצרות פתוחין לתוכו אבל כשאין בתים וחצרות פתוחין אפילו נשתתפו במבוי אינו ניתר בלחי וקורה עיין בא"ח סי' שס"ג סכ"ו דלא חילק בזה ודו"ק:

(דף קל"א ע"א) גמרא תביאו ריבויא היא. נ"ל דר"ל דמיותר הוא והוי מופנה משני צדדין ודו"ק:

(שם) תוס' ד"ה לא לכל וכו' ותימה וכו'. עיין במהרש"א ע"ב בריתות הוי גמרינן וכו' דנקטו התוס' הך פירכא וכו' כצ"ל. ומ"ש כיון דבידו להפקירן לא הבינותי דע"כ אכתי לא אסיק אדעתיה סברא דיכול להפקירן עד שהשמיענו ר' יוחנן דר"א מודה בהא ומפרש בגמרא טעמא דבידו להפקירן וא"כ הוי ילפינן שפיר ציצית ותפילין ממילה וסוכה לולי שהשמיענו ר"י דאינו כן מטעם דבידו להפקירן ודו"ק:

(שם) ד"ה ושוין וכו'. עיין מהר"ם נמחק וכצ"ל תחלת וכו' כצ"ל:

(שם) וא"ת ומסוכה וכו'. נ"ל דבקושייתם משמע להו דכבוד אב ואם המצוה היא כשנותן להם לאכול וזה שייך גם בשבת והשחיטה והבישול הוא מכשירין ובבנין ביהמ"ק המצוה היא שנעשה העבודה בתוכו והבנין היא מכשירין והעבודה נעשה גם בשבת וחידשו בתירוצם שהשחיטה והבישול והבנין ביהמ"ק היינו המצוה עצמה ולא שייכי בשבת ודו"ק:

(שם ע"ב) ד"ה סד"א וכו' וי"ל וכו'. עיין מהרש"א ומהר"ם ומדברי רש"י (דף קל"ב ע"א) ד"ה אלא מעתה אי הך וכו' משמע דרק המלמד נאמר בסיני ללמוד ממנו וצריכין אנן לדייק לאיזה מקום נלמוד ממנו כמ"ש שם וא"כ ה"נ אפשר לפרש דשבת ימים דגבי סוכה ניתנה למדרש בעלמא ורצו ללמוד ממנה ללולב ודחי לה לכן כתבו בדבור שאח"ז דלא ידענא השתא שבעת ימים דלולב למאי אתיא ודו"ק:

(שם) ד"ה שבעת וכו' וי"ל וכו'. ואע"ג דלעיל בגמרא אמרינן נילף שבעת ימים מסוכה היינו לרבנן דלא ילפינן סוכה מלולב ע"כ אתיא ג"ש ללמוד לולב מסוכה שיהי' גם לילות בכלל אבל לר"א דילפינן סוכה מלולב לית לן למילף לולב מסוכה ואפילו לילות כיון דלשון הגז"ש מוכחא דאינו כן ודו"ק:

(דף קל"ב ע"א) רש"י ד"ה אלא מעתה אי הך וכו' לגמר מינה נמי לתפילין. משמע אע"ג דאות דתפילין לא נמסר לגז"ש כיון דאות דשבת נמסר בסיני לגז"ש נגמר ממנה לכל מקום שנוכל ועמ"ש בעזה"י (דף קל"א ע"ב) בתו' ד"ה סד"א ודו"ק:

(שם) גמרא אמר לו ר' אלעזר בן עזרי' וכו'. נ"ב בפסחים ובנזיר ליתא בן עזרי' והנה שם איתא ר' אליעזר ונ"ל דכצ"ל גם כאן בגמרא ורש"י ותוס':

(שם) תוס' ד"ה הא וכו' וקשה וכו'. עיין במהרש"א עד לילה בדלות ואינו מובן דמשמע דהא דסד"א דכשר בלילה היינו אפילו עשיר דמה ענין לילה אצל דלות ונ"ל דצ"ל כדלות ור"ל דלא נימא דלילה כדלות. ומ"ש התוס' ושמא לשום דרשא אחריתא אתי נ"ל דר"ל דבאמת א"צ ביום לזה דילפינן מדאהדרי' לכהן ואתי לשום דרשא אחריתא והגמרא חד מנייהו נקיט ודו"ק:

(שם) ד"ה תניא וכו' אע"ג דר"י וכו'. עיין מהר"ם עד דנוכל לומר דאליבא דכ"ע וכו' כצ"ל גם מ"ש במהרש"א ובמהר"ם הלכה כר"א צ"ל לר"א וכ"ה בתוס'. ומה שהקשו מהרש"א ומהר"ם דלמא גם לרב אחא בר יעקב ברייתא כרבנן לענ"ד משמע מלשון התוס' דכיון דמברייתא משמע דמשמיני אין משמעות לרבות שבת ממילא גם ר"א ע"כ לא משמיני יליף דלא פליגי ר"א ורבנן בהא אם שמיני משמע אפילו בשבת ודו"ק:

(שם ע"ב) ד"ה הדר וכו'. עיין במהרש"א עד דל"ג א"נ ודאי טעות וכו' כצ"ל. ועיין מהר"ם עד אסור משום דצרעת חמירא וכו' צרעת דחמיר דדוחה את וכו' כצ"ל:

(שם) ד"ה האי וכו'. וא"ת והא וכו'. עיין במהרש"א עד ועיקר קושייתם וכו' ולפ"ז צ"ל דהא דאמר רב אשי דשלא בזמנו אינו דותה יו"ט משום דהוי עשה ול"ת הוא לרווחא דמלתא דאפשר לומר דאפילו אי הוי ל"ת גרידא לא דחי משום דלא בטלה מצותו. והנה מדברי מהרש"א משמע דקושית התוס' אינו אלא ממה שמילה שלא בזמנו דוחה צרעת אבל אי הוי אמרינן דאינו דוחה אלא בזמנו לא הי' אפשר לילף בעלמא דאדרבה מדלא דחי שלא בזמנו נילף דאין עשה דוחה ל"ת ועשה ולפ"ז נתיישבה קו' מהר"ם אמאי לא הקשו ממדתה שבת דהא שבת אינו דוחה אלא בזמנו וא"ל דלילף באמת דדוחה שבת אפילו שלא בזמנו דמשמע דמביום השמיני לא ילפינן אלא בזמנו ודו"ק:

(דף קל"ג ע"א) ד"ה ואביי וכו'. עיין במהרש"א עד רב ספרא דא"כ הל"ל וכו' ועיין במהר"ם עד עצמה מבשר וכו' קרא דובשר למאי וכו' א"כ קרא דובשר וכו' כצ"ל:

(שם ע"ב) רש"י ד"ה מפשיט הפסח וכו' והיינו פירש וכו'. עיין מהר"ם ומשמע לכאורה מדבריו דכיון שהגיע עד החזה נקרא פרישה כיון שיכול להוציא אימוריו אכן מלשון רש"י משמע דבאמת פורש מן ההפשט ועוסק בהוצאות אימורין ודו"ק:

(דף קל"ד ע"ב) ד"ה אא"ב ת"ק וכו'. עיין במהרש"א ובס' קרבן נתנאל ודו"ק:

(דף קל"ה ע"ב) ד"ה משכחת וכו' והא דשני וכו'. כ' מהרש"א ולא ניחא ליה וכו' כצ"ל. ולא הבינותי תירוצו דהא רש"י ע"כ לא ס"ל קו' התוס' ולענ"ד היינו דמתרץ רש"י דא"כ ילדה קודם טבילה היא ר"ל ורצה להשמיענו רבותא אפילו הטבילה ואח"כ ילדה ודו"ק: