גנזי יוסף כא

לגת ובין בשאר י"ח דבר גזרו שמאי והלל בפעם אחרת ושתק הלל לשמאי ובשעת גזרת י"ח דבר לא היו בעצמם אלא תלמידיהם וגזרו ונחלקו ולמחר השוו ודו"ק:

(דף ט"ו ע"א) ד"ה שמאי אומר וכו' בירושלמי מפרש וכו'. לפ"ז יהי' קב דשמאי וקביים דהלל מדבריים וקב ומחצה דחכמים ירושלמיים ודו"ק:

(שם ע"ב) רש"י ד"ה ואאוירא לתלות וכו' לפ"ז קאי אמסקנא ולא ידעתי אמאי לא מפרש בס"ד ואאוירא ולא כלום לכן נ"ל דתיבת לתלות מיותר וקאי על ואאוירא ולא כלום:

(שם) תוס' ד"ה אתו אינהו וכו' דמכלי זכוכית לא תירץ כלום. עיין במהרש"א עד למקדש לא הבינותי דמ"מ אפשר לומר דמעיקרא גזר לקודש אפילו חוץ מן המקדש ואתו אינהו וגזר אף לתרומה דהא גם גבי ידים משני הכי כמ"ש התוס' בע"א ד"ה אלא שלמה דבמקדש ליכא גזרת ידים כלל ואפשר ר"ל שגם זה לא שכיח שיגע בגוש עפר ארץ עמים לקדשים ודו"ק:

(שם) מעיקרא גזר ולא קבלו מנייהו. עיין במהרש"א עד דדין גושא הוא שריפה וכו' בשנויא בתרא אמאי וכו' כצ"ל. ומ"ש דהמקשה ידע דהך דששה ספקות באושא גזר לא ידע מנ"ל דלמא לא ידע אלא המשנה דדינם בשרפה אבל מימרא דעולא דבאושא גזר לא ידע וסבר דרבנן דשמונים שנה גזר ודו"ק:

(שם) ד"ה על ששה וכו' כגון סככות וכו'. עיין מהר"ם עד מן האילן וטומאה תחתיו וכו' כצ"ל:

(שם) ד"ה על ספק וכו' וא"כ לחכמים וכו'. עיין במהרש"א עד מ"מ לא היו שורפין מספק והוא תמוה לענ"ד דהא ודאי קיי"ל דספק טומאה ברה"י טמא ודאי מדאורייתא ושורפין עלי' תרומה וקדשים וכמ"ש הרמב"ם פי"ג מה' אבות הטומאה ה"י וז"ל תרומה וקדשים שנטמאו בספק אב מאבות הטומאה של תורה הרי אלו נשרפין וכו' ע"ש ומיירי ברה"י ואח"כ בפי"ד כ' דין רה"ר ע"ש והוא גמרא בנדה (דף ג' ע"א) דלת"ק הוי טמא ודאי וע"ש בתוס' ד"ה גמר (ובדף ב' ע"א) ד"ה מעל"ע וקושייתו לק"מ לענ"ד דברישא לא הוזכר רה"י וכ"ה האמת דבודאי נגע אין חילוק בין רה"י לרה"ר וכדאיתא במשנה טהרות פ"ו מ"ז הבקעה בימות החמה רה"ר לטומאה ובימות הגשמים רה"י וכאן אפילו ברה"ר טמא דלא חילקו והיינו מגזרה לכן הקשו מסיפא דמפורש רה"י אכן דבריהם צריכין ביאור מ"ש ספק מגע הא כל נכנס לבית הפרס הוי ספק מגע וצ"ל דהיינו ספק נכנס כדאיתא שם מ"ו נכנס לבקעה בימות הגשמים והטומאה בשדה פלונית וא"י אם נכנס לאותו שדה דחכמים מטמאין וה"נ כשנאבד קבר באחת מן השדות והוא נכנס לבקעה וא"י אם נכנס לאותו השדה אבל ק"ל דא"כ הוי ס"ס ועל ס"ס אין שורפין וכמ"ש התוס' לקמן ד"ה ועל ספק מגמרא נדה (דף ל"ג ע"ב) וצ"ל דס"ל להתוס' דדוקא בס"ס דהתם אין שורפין משום דבספק א' ג"כ טהור מדאורייתא אבל שאר ס"ס ברה"י טמא מדאורייתא לשרוף מטעם שכתבו בב"ב (דף נ"ה ע"ב) ד"ה ר"א בשם ר"ת דמן הדין אפילו בחדא ספקא טהור דאוקמא אחזקתיה וילפינן מסוטה דטמא וא"כ מה לי חדא ספקא ומה לי תרי ספקי וכ"מ מדברי הר"ש פ"ד דטהרות מ"ו דטעמא דהתם בב' רוקין תולין כיון דאפילו נגד ודאי בטמא אינו אלא מדרבנן אמנם אין כן דעת הרמב"ם שכ' בפי"ח ה"ה בטעמא דבב' רוקין תולין מפני שהן ב' ספקות וכ"כ בפירוש בפי"ג הי"ב דאס"ס אין שורפין עליו תרומה לעולם ואספק רה"י קאי התם וכמ"ש וכ"כ שם סוף פרק דטעמא דברה"י תולין כאן לרבנן משום דהוי ב' ספקות וצ"ל לדידי' דהא דמטמאינן כאן בס"ס יותר מבכל התורה היא מדרבנן ולא גזרו אלא לתלות וא"כ הרמב"ם ודו"ק. ולכאורה הי' אפשר לומר דהרמב"ם ס"ל דספק א' עשה התורה, כודאי ולא ס"ס והוי הס' השני ספק גמור אלא דא"כ תקשה דבג' ספקות הי' לו לטהר ולא פסק כן ברפי"ח והוא משנה שלימה ע"ש ודו"ק:

(שם) ד"ה ועל בגדי וכו' ואפילו טמא מת וכו'. עיין מהר"ם עד משום מגע נדה כפירש"י. נ"ל דר"ל דרש"י פי' דהבגדים הם ספק שמא ישבה עליהם אשתו נדה א"כ כשלובש הבגדים טמא משום נוגע במדרס הנדה שהוא כנוגע בנדה ואין לע"ה טומאה אחרת ודו"ק:

(שם) ועל ספק רוקין נמי דקאמר וכו'. עיין במהרש"א עד דפירושו נמי בודאי וכו'. משמע מלשונו דרוק של ע"ה אינו מטמא אלא בודאי נגע בו אבל רוק הנמצא אינו מטמא אלא משום ספק זב ומלשון התוס' משמע שגם רוק הנמצא טמא משום ספק רוקו של ע"ה ונ"ח היכי דידעינן שלא הי' שם זב ואין לספק אלא בע"ה אפ"ה רוק הנמצא טמא ואפשר גם כוונת מהרש"א כן ומ"ש בספק ממש דדילמא דזב נינהו ר"ל דסתם ספק רוקין הנמצא א"צ לפרש משום רוק של ע"ה דיש בו נמי ספק זב ודו"ק:

(דף ט"ז ע"א) ד"ה ה"ג רש"י וכו' א"נ מיטמאין מאויריהן כו' כצ"ל:

(שם) וחקק הוי בכלל אוירא וכו'. עיין במהרש"א ומ"ש דאינו מיטמא ולא מטמא מאויר אחוריו כ"כ גם הרע"ב במשנה שם וכתב דמש"ה לא עירבינהו ותנינהו מיטמאין ומטמאין מאויריהן ומאחוריהן ע"ש ולפ"ז משמע דהתוס' לא ס"ל כן שהרי כתבו טעם אחר אהא דלא עירבינהו ותנינהו לכן נלענ"ד דס"ל להתוס' דמה שמטמא אחרים מאחוריו אין חידוש דמה דכ"ח מטמא מאוירו כבר שמעינן וממילא כל שמטמא או מיטמא במקום שיש לו אויר אוירו כמותו אכן אפשר לומר שגם התוס' ס"ל ג"כ דאינו מטמא ולא מיטמא מאויר אחוריו ואפ"ה לא סגי להו לומר דמש"ה לא עירבינהו דמ"מ הו"ל לעירבינהו וליתני מיטמאין ומטמאין מאוירו ובנגיעת אחוריו ודו"ק:

(שם) ת"י ד"ה והא דאמר וכו' והא דדריש בת"כ וכו' ולא מאויר וכו'. אינו מובן ונלענ"ד דצ"ל ולא מאויר אחוריו וקאי אמ"ש התוס' דאינו מטמא אחוריו מדאורייתא ושם דרשו ולא מאויר אחוריו ומשמע דכשנגע באחוריו מיטמא לזה כתבו דאסמכתא היא וצ"ל שכן הי' גירסתם בת"כ אבל גירסתינו בת"כ ולא מאחוריו והיינו כמ"ש שם אח"ז ואינו מיטמא מאחוריו שהביאו התוס' ודו"ק:

(שם ע"ב) תוס' ד"ה הניחא וכו' וטעמא וכו'. ולא ניחא להו בטעמא דבשאר טומאות א"צ מי חטאת דמ"מ יגזרו משום גדר טבילה לכן הוצרכו דמשום טבילה כיון שלא תהי' טמא רק עד הלילה לא ישברנה ודו"ק:

(שם) ד"ה אף בנות כותים וכו' וא"ת היכי חשיב לי' לר"מ וכו'. כן מוכח מדאמרינן בסוף הסוגיא לר"מ אוכלין ומשקין שנטמאו במשקין כחדא חשיב להו ולא אמר דלא חשיב בנות כותים:

(דף י"ז ע"א) ד"ה ועל שאר אדם וכו' וא"ת וכו'. כתב מהרש"א אבל לר"ע ניחא דלא הוי עובדא כלל וכו' ע"ש ולא ידעתי מי דחקו לומר דלא הוי עובדא והא אפילו הוי עובדא במרדע שפיר טמאוהו משום אוהל שמא יזדמן כה"ג בכלי בת קבול שמקבל טומאה וטלית יהי' מפסיק בינו ובין הכלי ויטעו לומר שאין באהל אלא טומאת ערב וכמ"ש התוס' בד"ה אמר ר"ע ודו"ק:

(שם) דהא ע"כ איירי וכו'. עיין מהר"ם עד צ"ל דשם איירי וכו'. נראה מדבריו דהיינו שהדרבן נבלע בתוך המרדע אע"פ שאין המרדע מציל על הדרבן מליטמא באהל המת מ"מ מציל עליו מליטמא מטעם חרב הרי הוא כחלל וכשלא נטמא אלא משום אהל המת לא שייך בית יד ולא ידעתי מנ"ל חילוקים אלו ובאמת א"צ לזה דטעם בית יד הוא כיון שמשתמש עמו במלאכה וכאן שנבלע כולו בתוך המרדע וא"א לעשות בו מלאכה לא שייך בית יד לכן