גנזי יוסף קצה

(שם) תוס' ד"ה ויעבירנו וכו' איך תוקעין וכו'. פי' ולא דמי לר"ה שחל בחול שתוקעין דרחמנא אמר תקעו בר"ה אבל מוצאי יה"כ דלא אשכחן חיוב קשה איך תוקעין:

(דף ה' ע"א) רש"י ד"ה אכתי וכו' בנדרים. נ"ל דצ"ל בנדרם ור"ל אע"פ שאין להם זמן קבוע בתורה כמו חגיגה והקהל יש להם זמן קבוע בנדרם שנדרו להביא קרבנותיהם בזמן הזה:

(שם ע"ב) תוס' ד"ה ובקש וכו' בגליון הסכימו לקובעו בעשירי וכו' כצ"ל נ"ל:

(דף ו' ע"ב) ד"ה מסתבר וכו' ויש מפרשים וכו'. עיין מה שהארכתי בזה בעזה"י בפתיחה כוללת סוף ח"ה:

(דף ז' ע"א) ד"ה נאמרה לקרות וכו' ור"י נמי אמר וכו'. עיין במהרש"א עד יחיד נמי לא יצא ואין דבריו מובנים לי דהא משמע שהתוס' מביאים ראי' דהאמוראים אלו ס"ל דהלכה כמתניתין דקראה ע"פ לא יצא ולפי מ"ש מהרש"א דאיכא לפרושי דקראה בין הכתובים גרע מקראה בע"פ משמע דר"ל דבקראה בע"פ יצא וא"כ מה זה שסיים דיחיד לא יצא בע"פ הא השתא איירינן דאפילו בצבור יצא בע"פ ובדוחק יש לפרש דכוונתו דכיון דלפי האמת יחיד לא יצא בע"פ א"כ אי נימא דבין הכתובים גרע מע"פ אע"ג דלפ"ז נימא דע"פ גם בצבור יצא מ"מ בין הכתובים הי' לנו לומר שגם ביחיד לא יצא אכן הרשב"א והריטב"א הקשו באמת מר"י אמר שמואל ע"ש:

(שם ע"ב) ד"ה כאן במכשירין וכו' וי"ל דודאי וכו'. עיין במהרש"א עד אבל באוכל נפש לית לן לפליגי וכו' וצריך עיון מ"ש באוכל נפש אי אפשר לעשותן מאתמול כגון שלא היה לו ממה לעשות בעיו"ט וכדומה מ"מ כיון דאלו היה לו ממה לעשות לא היה מתקלקל אסור לעשותו ביו"ט ובמכשירין מותר בזה אבל לא מצאתי שום דעה שיאמר כן דא"נ חמיר ממכשירין ולענ"ד נראה לפרש מ"ש התוספות דודאי א"נ המתקלקל ר"ל דדרכו להתקלקל דכל שאינו עדיף טפי כשעושה מעיו"ט מסתמא דרכו להתקלקל ולכן מותר לעשותן ביו"ט וכוונתם דא"נ ומכשירין דין א' להם אלא דבא"נ לא שייך לחלק בין אפשר לא"א דכל שלא עדיף טפי כשנעשה מאתמול אפילו אפשר לעשותו מאתמול מותר לעשותו ביו"ט דדרכו להתקלקל מאתמול אבל במכשירין דאין דרכן להתקלקל שייך לומר בהם דבאפשר לעשותן מעיו"ט אסור לעשותן ביו"ט וזה כדברי הראבי"ה שמביא הרא"ם שם ע"ש:

(דף ח' ע"א) ד"ה דריסת הרגל וכו' בפרק בתרא דביצה וכו'. עיין במהרש"א מ"ש בביאור דבריהם ולענ"ד עדיין אין דבריהם מובנים דהא פשיטא שלא הקשו דנימא באמת דההיא דהתם לא אתיא כר"א ומותר בשותפין דהא תקשה אמאי אסר ביהכ"נ ובית המרחץ כמ"ש בת"י שם וע"כ צ"ל דהתוס' מקשים דמ"מ ממתניתין דהשותפין שנדרו אין קושיא כיון דאתיא כר"א אפשר לומר דההיא דהתם לא אתיא כר"א וא"כ אכתי תקשה הא מההיא דהשותפין שנדרו אין קושיא דמנ"ל דשאר אינשי קפדי וההיא דהתם הוי כשאר אינשי דלמא גם שאר אינשי קפדי או גם התם הוי כשאר שותפין אכן לענ"ד אפשר לומר דבביצה לא מייתי מהא דשותפין שנדרו אלא דבמאי דאסור בשאר אנשים אסור גם בשותפין דרחיצה בבור [וכן ביהכ"נ ובית המרחץ] הוי הנאה גמורה אלא דהוי ס"ד דאפ"ה מותר בשותפין מייתי ממתניתין דאסור בשותפין ואע"ג דאתיא כר"א היינו משום דלרבנן גם בשאר אינשי מותר ומ"מ מדר"א נשמע לרבנן דבמאי דאסור לדידה דהיינו בהנאה גמורה גם בשותפין אסור ובתו' ב"ק (דף נ"א ע"ב) ד"ה זה וב"ב (דף נ"ז ע"ב) ד"ה רבינא לא הזכירו קושיא זו מביצה וצ"ע רב ליישב דברי התוספות אלו:

שם ע"ב) רש"י ד"ה לטהור מתוך החלט וכו' כצ"ל:

שם) תוס' ד"ה עד שיכתבנו וכו'. עיין מ"ש מהרש"א בגמרא ולכאורה קשה דטפי הי' להם להתוס' לציין מקרא שכתבו תרגום שהוא ברישא דברייתא ומיירי בגופן שלנו ושינה הלשון כדאמר בגמרא ונ"ל משום דרישא הי' אפשר לפרש בגופן שלהם אם לא משום סיפא דתני עד שיכתבנו אשורית דשמעינן מינה דבגופן שלהם אפילו מקרא שכתבו מקרא ג"כ אינו מטמא ע"כ מקרא שכתבו תרגום מיירי בגופן שלנו כדאמר בגמרא וא"כ אפשר לומר שפיר שהתוס' פירשו עד שיכתבנו אשורית על הכתב וקושייתם מרישא מקרא שכתבו תרגום ולכאורה ע"כ צריך לפרש כן דאם, עד שיכתבנו אשורית קאי גם על הלשון לחוד רישא למה לי ואפשר דסיפא הוי היפוך דרישא דתני מקרא שכתבו תרגום דשינה הלשון וכתב עברי דשינה הכתב ועל שניהם סיים עד שיכתבנו אשורית ולא ישנה לא הלשון ולא הכתב וכמ"ש מהרש"א:

(דף ט' ע"א) ד"ה בשלמא וכו' וקשה וכו'. עמ"ש בעזה"י בחידושי שבת (דף קט"ו ע"ב) ברש"י ד"ה תרגום:

(שם) ד"ה כאן וכו'. עיין במהרש"א עד אבל לר"י לית ליה לר"ג דהתירו וכו' כצ"ל:

(שם ע"ב) ד"ה אין בין וכו' לכהן שיעבור וי"ל דאי נקט לאותו שיעבור וכו' כצ"ל נ"ל:

(דף י' ע"א) רש"י ד"ה בית חוניו חוניו בנו וכו' כצ"ל. (שם) גמרא והיא היתה נחלה כצ"ל:

(שם) רש"י ד"ה ומר מאי דשמיע ליה קאמר ולא וכו'. צ"ל לצניעותא בעלמא ולא וכו' ותיבות וכי תימא וכו' מיותר או צריך לומר ומר מאי דשמיע ליה קאמר ולא לאפלוגי אתי. וכי תימא וכו' ולא משום צורך קדושה:

(שם) תוס' ד"ה ומאי טעמא וכו' לכך נראה להר"ח וכו'. עיין במהרש"א וכוונתו דמתחלה אמר למלתיה שהי' סבר דתנאי פליגי אם יש אחר קדושת ירושלים היתר ואח"כ הדר ביה שסבר דלא פליגי אלא אי יכולין להקריב במקום המזבח:

(שם) ד"ה דכ"ע וכו' שהן ח"ל שהניחום עולי בבל וכו'. אינו מובן דמאי שייך בח"ל שהניחום מלקדש ונ"ל שהוא מיותר וצ"ל שהניחום לעניים ותו לא:

(שם) אמאי הי' צריך להוליך לירושלים וכו'. ר"ל אע"ג דדין רבעי נוהג דלא גרע מח"ל מ"מ כיון דקדושת ירושלים בטלה ממ"נ אם לא יפדו אותם אסור לאוכלם גם בירושלים וע"כ יפדה אותם וישליך דמי הפדיון לים א"צ להוליכן לירושלים:

(שם) ד"ה למה וכו' דקדושה ראשונה בטלה וכו' כצ"ל נ"ל ותיבת לא מיותר ור"ל דמכאן לא מוכח אלא דקדושה ראשונה בטלה ואכתי י"ל דקדושה שני' לא בטלה ובית חוניו אח"כ הי' ואכתי אסור להקריב בבית חוניו וכשרוצה להביא תנא דס"ל כר' יצחק דמותר להקריב בבית חוניו צריך להביא דס"ל שגם קדושה שני' בטלה:

(שם) לא בטלה ובית חוניו וכו' כצ"ל:

(דף י"א ע"ב) גמרא נשא אויל מרודך מלך בבל בשנת מלכותו את ראש וכו' כצ"ל נ"ל וכ"ה בפסוק ועיין הגהות הב"ח ברש"י:

(שם) וכתיב ביה בליליא וכו'. כ' מהרש"א בח"א דלא הוה צריך לאתויי האי קרא הכא ע"ש ולענ"ד הביא האי קרא ללמדנו דבלשצר נענש על שהשתמש בכלי בית המקדש ואפ"ה השתמש בהם אחשורוש שהיה סבר היו עדיין עתידין למפרק אלא שטעה בחשבון ולכן נענש אבל בימיו עברו ע' שנים ולא מיפרקי ודאי גברו עונות ותו לא מיפרקי וכתב עוד מהרש"א שלא הי' צריך רש"י לפרש דהטעות היה שהיה סבר מיום שנטלה בבל מלכות אלא שהי' יכול לפרש שכן הוא האמת שמנינן מיום שנטלה