גנזי יוסף קפט

בני אכילה אכן המעיין בגמרא שם (דף ד' סע"א) יראה דדוקא שינוי בעלים ליתא בצבור אבל שינוי קודש גם בצבור לא עלו להם לשם חובה וכ"פ הרמב"ם פט"ו מה' פהמ"ק ה"א ע"ש וכאן מיירי משינוי קודש כמ"ש רש"י בד"ה שלא לשמן:

(דף כ"א ע"א) תוד"ה אבל וכו' ואפילו לאחר שחיטה וכו'. עיין במהרש"א עד דקאמר דקדשים קלים ממון בעלים וכו' אלא דבקד"ק הוי וכו' כצ"ל. ותמהני דבתו' שם ד"ה ומחיים מבואר שגם לאחר שחיטה הוי ממון בעלים לריה"ג ע"ש גם מה שהוגה לאחר שחיטה במקום לאחר זריקה לא ידעתי למה אע"ג דשם בתו' איתא לאחר שחיטה מ"מ ודאי כוונתם לאחר שחיטה וזריקה ונ"ל דמהרש"א שלל גירסא אחרת שהי' לפניו אבל שחיטה וזריקה הכל אחד ובחנם הוגה בגליון תו' בשם המהרש"א שחיטה במקום זריקה:

(שם) ד"ה עיסה וכו' וי"ל וכו'. נ"ב דמדברי התו' פסחים (דף מ"ו ע"א) ד"ה עד שתאפה יתיישב קו' התו' דהכא ועיינתי שם בתו' וכתבו שם דטעמא דרשב"א לא שייך אלא כשאופה בתנור אבל כשאופה תחת גחלים לא ונ"ל דאכתי לא מתיישב קו' התו' דהכא דשם שפיר כתבו דבעינן טעמא דהואיל להתיר אפילו תחת גחלים אבל כאן מלשון אסור לאפותה משמע אפילו בתנור ולא מתיישב בתירוצם דשם. ונ"ל דמ"מ צריך לטעמא שהפת נאפת יפה דאל"כ לא הוי שרינן משום הנך טעמי שהרשות בידו לאכול כאו"א ודלמא מקלעי ליה אורחים כדאיתא בא"ח סי' תק"ז ס"ו דבתנורים שלנו אסור ומ"מ טעמא שהפת נאפית יפה לחוד לא מועיל אא"כ יכול להיות שיאכל כולם כמ"ש התו' כאן ועיין במ"א סי' תקי"ב סק"ג. כ' מהר"ם שיף לפ"ז ק' מאי פריך מעיסת הכלבים ולענ"ד לק"מ דכיון דע"כ צריך ליתן לכלבים הוי כחציה של נכרי:

(שם) רש"י ד"ה התימני וכו' כדכתיב שמשון חתן וכו' כצ"ל:

(שם) תוס' ד"ה חזינן וכו' וכן בעגל דבסמוך וכו'. מדבריהם נראה שמפורשים שהעגל היה של הבלשת והישראלים בשלו אותו ולפ"ז קשה קו' מהרש"א בגמרא דמאי פריך והא חזי לכלבים הא לכלבים א"צ בישול אכן רש"י ד"ה והא חזי פי' שהיה של ישראל ולפירושו אפשר לומר שלא בשלו אותו כלל אלא שחטו אותו ונתנו אותו להבלשת והבלשת בשלו בעצמם ולא קשה קו' מהרש"א שהרי גם לכלבים צריך שחיטה ולפ"ז קושיא זו ממעשה דשמעון התימני היו יכולין להקשות גם על רב חסדא דלעיל דמודה דבהמה חציה של נכרים וחצי' של ישראל מותר לשחטה דא"א לכזית בשר בלא שחיטה ואפשר דמ"מ לא הי' יכול להקשות אר"ח דשם עיקר שחיטה גם בשביל ישראל אבל היכי דעיקר המעשה בשביל עכו"ם אע"פ שאין מקפידין כשלוקח קצת ליניקה אפשר דאסור ולכן לא מקשה אלא אר"ה:

(שם) ד"ה הואיל וכו' ותימה וכו'. הקשה מהר"ם שיף הא שם האיסור משום קוצר ע"ש ולענ"ד לק"מ דס"ל להתוס' כדעת הפוסקים דקצירה באוכל נפש היא מדרבנן עיין באו"ח סי' תצ"ה ס"ב:

(שם ע"ב) ד"ה הני סופלי וכו'. הנ"ב בשם מהר"ם צ"ל לעיל גבי וי"ל וכו' אינן ראויין לבהמה אלא ע"י תיקון גדול ואח"כ צ"ל דברי מהר"ם אלו. וע"ש במהר"ם עד והואיל ואינן וכו' היכי שדינן להו וכו' כצ"ל:

(דף כ"ב ע"ב) רש"י ד"ה מקולס וכו' חוצה לו בצדו וכו'. עיין רש"י פסחים (דף ע"ד ע"א) ד"ה מקולס:

(שם) ד"ה וחכמים איסרין וכו' ומה"ט אסרינן לי' וכו' כצ"ל:

שם) גמרא ר"ה אמר אסור וכו'. עיין במהרש"א ולכאורה רב יהודה דאמר ע"ג תרס מותר דליכא אד"א כפירש"י מ"מ איכא אד"ר ואינו מותר אלא באוכל נפש וגם ר"ה ורבה דאמרו אסור וכן ר"י ע"ג גחלים אפשר לומר אשמעינן רבותא דאפילו בא"נ אסור ודו"ק וצ"ע:

(דף כ"ג ע"א) תוס' ד"ה ע"ג וכו' לא תאסור ולא תשרי. ר"ל אם תראה מי שמתיר לא תאסור לו אבל אתה לא תתיר:

(שם) רש"י ד"ה קדשים ס"ד מאי קרוב וכו'. נראה שגירסתו הי' שאתה קרוב להאכיל את בנ"י וע"ז הקשו קדשים ס"ד ובפסחים (דף נ"ג ע"א) הגירסא שאתה מאכיל והקשו קדשים ס"ד אלא שאתה קרוב להאכיל ומשמע דכשאמרינן שאתה קרוב להאכיל ניחא:

(שם) תוס' ד"ה ושלש מחלוקת וכו'. עיין במהרש"א עד אבל בשלהם וכו' ולא ידעתי מנ"ל לפרש כן דהא אפשר לומר דהתוס' מפרשים דשלהם הי' של עץ ולכן לא הי' תולש שערות וצ"ע:

(שם ע"ב) גמרא מני ר' יהודה וכו'. כ' מהרש"א ולא ניחא לי' לומר דאתיא כחכמים וכו' ר"ל כמו שגזרו, קרצוף אטו קירוד כן גזרו עגלה אטו שאר כלים:

פרק ג. (שם) רש"י ד"ה ואין נותנים וכו' ה"מ דמזונותן עליך וכו'. הקשה מהר"ם דלא אסרינן לעיל באין מזונותן עליך אלא היכי דעביד מלאכה ע"ש ומדברי הפוסקים משמע דאפילו בלא מלאכה אסור ליתן מזונות לפני בהמות ועופות שאין מזונותן עליך עיין בא"ח סי' שכ"ד וא"כ גם למ"ד ולא לכל בים צריך לחלק בין מזונותן עליך ובין אין מזונותן עליך לענין ליתן לפניהם מזונות בלא מלאכה ורש"י הקשה ממה שמפורש בפירוש מכח כ"ש דלדידי' מותר אפילו מלאכה לצורך בהמה וכ"ש ליתן בפניהם מזונות בלא מלאכה כנ"ל:

(שם) תוס' ד"ה ואין נותנין וכו' אלא מזונות מה תרצת וכו'. ולענ"ד י"ל לפירש"י בפשיטות דלאו כל חי' ועוף שוין בזה דיש חיה ועוף שמזונותן עליך ויש שאין מזונותן עליך ומשנתינו איירי באותן שמזונותן עליך וההיא דביברין של חי' ושל עופות מיירי באותן שאין מזונותן עליך לכן לא מקשה הגמרא אהדדי אלא מאיסור צידה וצ"ע:

(דף כ"ד ע"ב) ד"ה אלא וכו' כך פירש"י. בפירש"י שלפנינו אפשר לפרש דמ"ש והני ודאי מוכן נינהו לא קאי אלא אפירי דכבישי בירקא אבל כוורי דאדימי ספק הם והוצרך לפרש גבי פירי דודאי מוכן נינהו דמשמע לי' דהאמת הוא כן דאין דרך לכבוש פירות בני יומן אלא שהרואין שלא ידעו שהם כבושים יסברו שהם בני יומן אבל אנן דחזינן דבאמת הם כבושים ודאי מעיו"ט הן ולפ"ז לא קשה כלל קושיית התוס' דהא דמשמע דלא אתיא אלא כר"ג משום כוורי דאדימי הוא. ואפשר דהתוס' הי' להם גירסא אחרת בפירש"י או משמע להו דמ"ש רש"י והני ודאי מוכן נינהו קאי גם אכוורי אבל לא הבינותי דהיאך אפשר לומר דכוורי דאדימי ניכרין שמעי"ט הן הא בני יומן ודאי אדימי ואי ניכרין אמאי יטעה הרואה שהם בני יומן וא"ל דמיירי בידוע שהן מעי"ט דלשון ניכרין לא משמע כן וצ"ע:

(שם) גמרא אלא למ"ד מותרין באכילה וכו'. עיין במהרש"א עד ולי כא למימר נמי אליבי' וכו' כצ"ל:

(שם) תוס' ד"ה ולערב וכו' ובכדי שיעשו דאמר וכו'. עיין מהר"ם עד דצ"ל לפי' ר"י וכו' כצ"ל: