גנזי יוסף קפז

(דף י' ע"א) ד"ה ב"ש וכו' ותימה וכו'. לכאורה היה אפשר לומר דאי הוי פליגי בנפתח ה"א דמחשבה אינו מועיל כלל אפילו מכאן ולהבא וצ"ל דמשמע להו דלפי סברא דהשתא דפליגי בלמפרע ס"ל דמכאן ולהבא פשיטא דמועיל מחשבה דאל"כ מנ"ל לומר דפליגי בלמפרע:

(דף י"א ע"ב) גמרא הנך נמי פלוגתא נינהו וכו' עיין מהר"ם עד וא"כ ב"ש מתירין וכו' קאמר לה עולא ולדידי וכו' טעמו של עולא נודע וכו' כצ"ל:

(שם) רש"י ד"ה אמר אביי דכ"ע וכו'. לא קאי לפרש ד"ה דאמר אביי דההוא ודאי קאי אב"ש וב"ה כמ"ש בגליון אלא רש"י גופי' כ' כן דכ"ע שתי הברייתות ס"ל כן:

(דף י"ב ע"א) ד"ה ליפלגו וכו'. עיין מהר"ם עד משמע דפליג אמסקנא נ"ל דר"ל דמאי דאמר ליפלגו באבנים הוא היפך המסקנא דאמר מדלא פליגי באבנים וא"כ כיון דלפלגו באבנים היינו בהוצאת אבנים גם מדלא פליגי באבנים משמע דמודו ב"ה היינו הוצאת אבנים דוקא ובאמת גם טלטול אבנים אסור לפי המסקנא לכן גם לפלגו באבנים היינו בטלטול אבנים:

(שם) ד"ה אלא מדלא וכו'. עיין מהר"ם עד אלא דרבנן וכו' כצ"ל:

(שם) תוס' ד"ה השוחט וכו' דאוכל נפש הותר וכו'. עיין מהר"ם עד ולימא דלמאי דאהדרי' וכו' כצ"ל וסברת התוס' מבוארת דהתם קדשים היו אסורים באכילה ובגיזה וחלב וכשהותר בפסולי המוקדשין אכילה אמרינן מאי דהותר הותר ומאי דלא הותר עומד באיסורו אבל גבי יו"ט אדרבה אוכל נפש הותר ומתוך שהותר לצורך הותר שלא לצורך והוי גם נדרים ונדבות בכלל ההיתר לכן כשאסר נדרים ונדבות מלכם הוי איסור חדש אמרינן למאי דאהדרי' אהדרי' אבל לב"ש דלא אמרינן מתוך א"כ נדרים ונדבות לא הותר מעולם והוי כגיזה ועבודה:

(שם) ד"ה דלמא וכו'. עיין מהר"ם עד דגרסינן עירוב להוצאה והכל וכו' כצ"ל:

(שם ע"ב) ד"ה אין מוליכין וכו'. ומסיק ילפינן הוא מההיא וכו'. לפנינו בירושלמי איתא הדא מההוא והדא פירושו הך דהכא והיינו הא דירושלמי וצ"ל שהוא גם כן פירושו כן וההיא פירושו האי דהתם והיינו האי דשמעתין ומ"ש הוא יו"ט הוא שבת פירש הפ"מ שם דיו"ט ושבת שוים כמו דבשבת אסור ליתנם לכהן ה"ה ביו"ט ועיין מהר"ם כאן ודבריו נ"ל יותר:

(דף י"ג ע"א) ד"ה הא ר"י וכו' וע"ק וכו'. משמע להו שהכנסה בודאי מעיו"ט או כיון דאפשר להכניסם מעיו"ט ונגמר בדעתו מעיו"ט לעשות מהן מלילות הוי נתחייבו מעיו"ט וע"כ לס"ד מיירי שנגמר בדעתו מעי"ט לכן מקשה בגמרא דמשכחת לה כשנמלך עליהם ביו"ט למוללן ודו"ק ועיין פ"י וחידושי הרשב"א ואין להאריך:

(שם) ד"ה א"ד וכו' שפירש בהדיא שהכניסו לשבלין. ר"ל למוללן במלילות וכן מ"ש אח"כ רק במפרש שהכניסן לשבלים ר"ל למוללן ואע"פ שגם לפי' זה לל"ק בקטנית טבלא טפי מבשבלין ולא"ד בשבלין טבלא טפי מ"מ לא הוי להיפך לגמרי כיון דבקטנית סתמא דללישנא קמא פליגי לא"ד לכ"ע לא טבלא ועיין במהרש"א עד בפירש למוללן בין בקטנית וכו' כצ"ל ומ"ש ע"כ דפליגי נמי בקטנית למוללן ר"ל דא"א לומר דכ"ע טבלא דלא עדיפי משבלים וא"א לומר דכ"ע לא טבלא כיון דלל"ק טבלא הי' מהיפך להיפך ומ"ש ע"כ דפליגי נמי בל"ק בקטנית סתם ר"ל דא"א לומר דבקטנית סתם לכ"ע טבלא כיון דלל"ב לכ"ע לא טבלא ויהי' מהיפך להיפך ודו"ק:

(שם ע"ב) ד"ה כשם וכו' דהא ממנו וכו'. עיין מהר"ם עד דיש שום לימוד וכו' והלימוד הזה הוא בירושלמי רפ"ב דתרומות והובא בר"ש שם ובפי' הרא"ש פ"ב דביכורים מ"ה דכתיב מכל מעשרותיכם תרימו אפילו אחד ביהודה וא' בגליל ע"ש:

(שם) רש"י ד"ה כסי כסי מלא כוסות. נ"ב בשם הב"ח שהוא ד"א עם ד"ה ואוכל ולא הבינותי דהא נענין מעשר תנן דחייב ולא דחי אלא לענין שבת לכן נ"ל דמ"ש רש"י ואוכל בלא מעשר הוא דבור בפ"ע וקאי אלקמן מנפח על יד על יד ואוכל:

(דף י"ד ע"א) תוס' ד"ה ב"ה וכו' אבל מלח של ים וכו'. עיין במהרש"א עד ואיך שיהי' וכו' ואנכי לא ידעתי מאי קמבעי ליה דפשיטא דגם בשמעתין מיירי במלח של ים שהיה גם מעיקרא אבל מלח שלנו [ואפשר שנקרא בלשונם שלינייוני] שהיה דק מעיקרא ונעשה גם בידי אדם א"צ שינוי דקיי"ל אין טוחן אחר טוחן וכ"כ רמ"א בסי' שכ"א ס"ח ומ"ש שם מלח הגס היינו של ים כמ"ש בד"מ שם אכן מ"ש התוס' לדוך אותו גרעין גרעין צריך ביאור דהא במשנתינו לא נזכר זה ונ"ל שהוא לאו דוקא וכוונתם דבעי שינוי ונקטו שינוי היותר גדול דמותר אפילו לרב יהודה שם ואפילו בשבת ואה"נ דלרבא שם וכ"ש כאן ביו"ט די בשינוי המבואר בגמרא אלא דלא נחתו לזה אלא לפרש החילוק שבין מלח למלח כנ"ל:

(שם) גמרא אמר אביי כי תניא וכו'. הקשה מהרש"א אמאי לא אמר אלא ע"ש ולכאורה משמט דלא שייך אלא רק היכי דהוא מסקנא דמלתא וכאן חולק רבא וצ"ע בזה בסוגיית הש"ס אבל דכירנא שכתבו התוס' דלא שייך אלא היכי דלא נזכר לעיל שום אמורא אבל שכחתי מקומם:

(שם ע"ב) תוס' ד"ה הבורר וכו' נוטל האוכל לעצמו וכו' כצ"ל נ"ל ומ"ש פי' יזרוק אותו הוא פי' על מניח הפסולת ר"ל יזרוק הפסולת והאוכל ישאר לעצמו:

(שם) רש"י ד"ה שמא תכרך לו וכו' כיון דעיקר הבגד וכו'. נ"ל דכוונתו אע"ג דנימא זו היא מסתמא צמר לחוד או פשתן לחוד ואין בה כלאים מ"מ משוי לכל הבגד דרך לבישה ועיקר הבגד שיש בו כלאים מהנהו ומחממו ואסור:

(דף ט"ו ע"א) תוס' ד"ה אלא וכו' וא"ת מאי מייתי וכו' כ' מהר"ם נ"ל דהכא בשמעתין וכו' וכ"כ בדבור שאח"ז ואינו מוכרח וכו' ע"ש ולא הבינותי דהא הוכרחו התוס' לפרש דדוקא להציע תחתיו שלא תקשה מבגדי כהונה ודו"ק:

פרק ב. (דף ט"ז ע"א) גמרא א"ה לא לענשו נכרים עלה. עיין מהרש"ל ומהרש"א ומפירש"י לא משמע כפי' מהרש"א ונלענ"ד משום דאיתא בבכורות (דף ל' ע"ב) נכרי שבא לקבל עליו מצות חוץ מדבר אחד אין מקבלין אותו וא"כ לא היו יכולין לקבל התורה כיון שלא ניתן להם מצות שבת ואע"פ שלא היו יודעים ממצות שבת כלפי שמיא גליא שאין זה כל התורה ואין קבלתם כלום ולכן אין להענישם על מה שלא קבלו שאר התורה כיון דאפילו אלו היו מקבלין לא הי' קבלתם כלום וזה מדוקדק טפי בלשון רש"י:

(שם ע"ב) תוס' ד"ה אמר וכו' לכל מין ומין. היינו לב"ש דבעינן ב' תבשילין או לר"א דס"ל דבעינן פת ותבשיל בעינן לכל א' כזית אבל דעת שאר