גנזי יוסף קעא

אסור לזרוע לכן מפרש לה בב' אנפי או ספחים שגדלו מעצם בשביעית ויצאו למוצאי שביעית או תבואה שנזרעה בששית וגדלה לאחר שנכנסה שביעית והתבן והקש מונחים עד מוצאי שביעית וע"ש במשנה ובפי' הר"ש והרא"ש:

(שם) תוס' ד"ה עד מתי וכו' וס"ל וכו'. כוונתם לתרץ קו' הר"ש שם דהא כל דבר שקדושת שביעית נוהגת בו אסור לשרפו לכן כתבו דמיירי בספיחים וס"ל דספיחי זרעים מותרים ומ"מ אחר הביעור אסורים וכמ"ש התוס' בפסחים (דף נ"א ע"ב) ד"ה כל הספיחים ע"ש:

(דף ח' ע"ב) ד"ה ונצומה וכו' מדקאמר על דא וכו'. נ"ל דצ"ל על זאת כי כן הוא בפסוק:

(שם) רש"י ד"ה כיומא דדינא וכו' דקשי מיטרא והיינו דאמר ר' שילא. נ"ל שהכל דבור א' עד כאן ואח"כ מה"ד ובטלינהו וכו' וקאי אדברי אמימר ומבטלינן ליה וצ"ל דגריס והיינו דאמר ר' שילא ולא רבה בר שילא או אפשר דגריס והיינו דאמר ר' שילא במקום אמר אמימר ולפ"ז א"ש גירסא שלפנינו ברש"י:

(שם) תוס' ד"ה גדול וכו' וי"ל וכו' תחדש בכל יום וכו'. ר"ל כיון דלשון בקשה הוא אנו מתפללין כמו שאתה מחדש לנו בכל יום אפיקים בנגב כן תשוב שבותינו כי זה כמו זה ולא נתלה כלל קבוץ גליות בגשמים לומר קבוץ גליות הוי כגשמים אלא כמו שאתה עושה לנו תמיד זה כן תקבץ גליותינו ודבר זה שייך גם בשניהם שוים או דבר אחד ממש לומר כשם שאתה רגיל לעשות עמנו כן תעשה גם עתה דבר כזה או דבר זה עצמו משא"כ יערוף כמטר לקחי הוי נתלה גמור כנ"ל:

(דף י' ע"א) ד"ה קרי ביה וכו' בעננים מתכשרים וכו' כצ"ל נ"ל:

(שם) רש"י ד"ה תנא מתמצית וכו' וה"נ עולם וכו' גן לפני כל העולם כולו כעדן לגן. נ"ל מלשון רש"י דכוונתו כמו דעדן ס' פעמים כגן ה"נ גן ס' פעמים ככל העולם לכן מתמצית מים ששתה הגן שותה כל העולם כולו ואפשר עוד דר"ל כיון דנהר יוצא מעדן להשקות את הגן א"כ גן מתמצית עדן שותה דהיא א' מס' בו וכל העולם מתמצית גן שותה דהיא אחד מס' בו ומדברי מהרש"א משמע שמפרש עולם א' מס' בגן היינו עם העדן וכן מ"ש רש"י גן לפני כל העולם כולו מפרש דר"ל גן עם העדן וכ' שבפי' ע"י לפי שהי' מפרש עולם א' מס' בגן בלא העדן לכן מחק דברים אלו מפירש"י ולא הבינותי כל דבריו ולענ"ד מפשט דברי רש"י אלו משמע א' מס' בגן בלא העדן וכ"מ בח"א למהרש"א שמפרש כן ועוד לדבריו העולם גדול מגן בלא העדן שהרי הגן א' מס' בעדן והעולם א' מס' בשניהם א"כ העולם גדול מהגן כא' מס' בהגן ולא משמע כן פשט הסוגיא:

(שם) גמרא רישבא. נ"ב פי' הגאון וכו' רב בית אבא וזה ראש וכו' כצ"ל:

. (שם) רש"י ד"ה תתאי וכו' ובבבל בגולה מתוך וכו'. ר"ל דבא"י אמרינן דזמנו מז' במרחשון אלא רב אע"פ שהיה מא"י כיון שהי' בבבל בגולה הי' אומר ששים לתקופת תשרי ומ"מ כיון שהי' רגיל בא"י להקדים שאלת הגשמים הקדים גם בבבל דיום ששים יהי' כלאחר ששים:

(דף י"א ע"א) ד"ה כל פרסא וכו' ענין אחר וכו'. נ"ל דהאי ענין אחר אין ר"ל פי' אחר אלא גי' אחרת ברש"י והכל פירוש אחד:

(שם) ד"ה הצדיק אבד וכו' ואחר שהיה וכו'. ר"ל כיון שרוצה הקב"ה שלא יצטער הצדיק בהרעה יבטל הרעה לכן כ' אחר שהרעה גזרה מלפניו ע"כ נאסף הצדיק וזהו כי מפני הרעה שנגזר כבר נאסף הצדיק:

(שם) ד"ה נקרא קדוש רישיה דקרא וכו'. ר"ל דקדוש יהי' קאי ארישא דכל ימי הזירו לד' ואח"כ מפרש הטעם שנקרא קדוש בשביל וכו':

(שם ע"ב) ד"ה כאלו קדוש וכו' ואסור להכחישן וכו' דאסור להתענות וכו'. משמע מדברי רש"י דר"א אמר כאן שאסור להתענות ומקשה אדר"א סתם שאמר לעיל דהיושב בתענית נקרא קדוש והיינו כפי' התוס' וא"כ מ"ש רש"י אח"כ ד"ה הא דמצי אבל מי שאינו יכול להתענות נקרא חוטא ר"ל והיינו דקאמר הכא דאסור להכחישן ולא הבינותי מ"ש מהרש"א דלפירש"י פריך מר"א דהכא אדר"א הקפר שנקרא חוטא ואפשר היה לו גי' אחרת בפירש"י:

(שם) תוס' ד"ה לן בתעניתו וכו' ומפרש בה"ג וכו'. דברי ה"ג אלו לכאורה סותרים מ"ש לעיל בשם בה"ג דבשחרית אומר תפלת תענית ונ"ל דמדינא דגמרא מודה בה"ג דאומר בשחרית תפלת תענית וכאן כ' דמ"מ המנהג שאין אומרים דחששו שמא לא יסיים התענית אע"פ שמדינא א"צ לחוש לזה ועכ"פ ס"ל לה"ג דאם לא יכול לסיים התענית נמצא שקרן והתו' ס"ל דאפילו אם לא הי' יכול לסיים לא נמצא שקרן לכן כתבו אח"כ ומסתמא משמע שאמרו תפלת תענית דהא מדינא דגמרא אמרו בשחרית גם לה"ג ומ"ש דשמא לא אמרוה ר"ל דאירע שלא אמרוה או ראו גשמים ממשמשין ובאים לכן לא אמרוה כנ"ל ודו"ק. וע"ל בק"נ אות פ"ה:

(שם) ר"ה ברי' דרב יהושע ולקמן בגמרא איתא רב יהושע:

(שם) רש"י ד"ה במה וכו' דכתיב והלבשת וכו' כצ"ל:

(דף י"ב ע"א) ד"ה הא דאמרת וכו' ואפילו תפלת תענית וכו'. ר"ל דפשיטא שגם תפלת תענית מתפלל ולא הי' צריך למיבעי לעיל אבל באמת גם המתענה לשעות פסקינן לעיל דמתפלל תפלת תענית:

(שם) תוס' ד"ה התם וכו' אין שם גזרת המלכות יהי' לששון ולשמחה האי וכו' כצ"ל נ"ל:

(שם) גמרא מאי לאו ייסר עצמו בצלו וכו'. אינו מובן מהיכן משמע לי' בצלו ועיין בריטב"א מ"ש בזה ומדברי מהרש"א ברש"י ד"ה כדכתיב משמע דגריס דנא ייסר בצלו וכ"מ ברש"י ד"ה וחד אמר יאסר וא"כ אינו מחדש במאי לאו אלא תיבת עצמו וכשדחה לא יאסר ר"ל דלא גרסינן בצלו אבל עדיין אינו מובן למה לו לומר יאסר בא' הא גם ייסר ניחא אלא דלא נגרוס בצלו ואפשר שלא רצה לעשות גירסא חדשה דר' חייא ור"ש בר ר' חד גרים ייסר בצלו וחד גריס יאסר ולא רצה לומר אלא או כמר או כמר והתוס' כתבו דייסר היינו שלא יתענה ואינו מובן דא"כ מאי ייסר עצמו בצלו ולפי' הריטב"א דלרב א"צ לקבל עליו כלל מחדש ניחא דייסר היינו שמותר לאכול אא"כ מקבל עליו במנחה ויאסר היינו שאסור מעצמו וא"צ קבלה מחדש כלל ודו"ק:

(שם ע"ב) ד"ה לצעורי וכו' אלא ליומא אחרינא. ונ"ב צ"ל ביומא ונ"ל דט"ס הוא וצ"ל כיומא:

(שם) תוס' ד"ה דאי מצי וכו' ומש"ה קאמר שמואל וכו'. אולי ט"ס הוא וצ"ל רב דהא להך לישנא לא ס"ל לשמואל כלל דילווה תעניתו ויפרע ואפשר דר"ל ללישנא בתרא שגם שמואל ס"ל כרב שמעינן מדברי שמואל דהכא דכולהו מיירי דלא מצי מצער נפשי' ודו"ק:

(שם) או רביע יום כצ"ל:

(שם) רש"י ד"ה מסייע ליה וכו' זקנים ביום. נ"ל דצ"ל בבוקר:

(שם) תוס' ד"ה מה אסיפת וכו' אלא אספו זקנים וקדשו צום וכו'. משמע דצום לא הוי איסור אכילה ויותר הי' נראה דצ"ל אלא אספו זקנים וקראו עצרה ור"ל דסמוך אספו זקנים לקראו עצרה ולא לקדשו צום דהיינו אכילה וצ"ע: