גנזי יוסף קמג

אלא ביוה"כ כתיב ויעש וצ"ל דלעשות לא הוי דרשינן על דבר שנאמר בו עשיי' דוקא אלא על ענין מעשה ויכול להיות מעשה פרה אלא השתא דכתיב לכפר והוי לעשות מיותר להורות דדוקא בדבר דכתיב בו לשון עשיי' דהיינו יה"כ ולאפוקי כפרה דקרבנות כנ"ל:

(שם ע"ב) ד"ה ואימא וכו' וי"ל דה"פ וכו'. עיין במהרש"א עד די"ל וכו' ק"ל דא"כ אחר שמתרץ דנין צוה דלפני עשיי' וכו' וע"כ צוה זה פרה אמאי הקשה אח"כ ואימא כפרה דקרבנות נימא דא"כ לעשות למה לי וא"ל דאע"ג דעדיף לדון צוה דלפני עשי' מצוה דלפני עשי' מ"מ היכי דליכא למילף מצוה דלפני עשי' דנין מצוה דלאחר עשי' וא"כ אי לאו לעשות הוי עדיף טפי לומר דצוה ולכפר תרוייהו איה"כ קאי ולמעוטי קרבנות ולא הוי משמע לדרוש צוה לרבות פרה דא"כ לא תירץ המתרץ כלום דהא עיקר קו' המקשן לא היה אלא דאימא מרבינן גם קרבנות ולפי תירוצו עדיין קשה קו' זו ומה הרויח בתירוצו דנין צוה דלפני עשי' וכו' ולא משמע כלל לומר דלא הרויח אלא משמעות דורשין דעדיף לומר צוה זה פרה מצוה דיה"כ וק' אימא כפרה דקרבנות לא מיתרצה אלא במה שמתרץ אח"כ מי ידעינן וכו'. והנלענ"ד דהמקשה דפריך ואימא צוה דיה"כ ר"ל ואז ע"כ לכפר היינו כפרה דקרבנות ולא שייך הנך תירוצי דלקמן וע"כ נילף פרישת שבעה לשבעה כיון דליום א' לא צריך ואח"כ כשמתרץ דנין צוה דלפני עשי' וכו' וע"כ צוה זו פרה מקשה אכתי אימא כפרה דקרבנות אע"ג דאפשר לומר כפרה דיה"כ מ"מ מנלן לומר כן אימא כפרה דקרבנות ע"ז משני שפיר דנין וכו' כיון דאפשר לומר כן ואפשר לומר כן עדיף לומר כפרה דיה"כ וממילה מיתרצה קו' מהרש"א דהמקשה לא רצה להניח סברת המתרץ דצוה זה פרה דהי' מתרץ לו דנין פרישת שבעה וכו' לכן מקשה אימא צוה דיה"כ וע"כ לכפר כפרה דקרבנות ולא שייך דנין פרישת שבעה וכו' ואח"כ כשמתרץ דנין צוה וכו' וע"כ צוה זה פרה פריך אימא מ"מ נימא כפרה דקרבנות ומשני שפיר דנין פרישת שבעה וכו'. עוד צריך לבאר דהמקשה דפריך ואימא צוה דיה"כ ונרבה גם קרבנות כמ"ש התוס' לא תקשה דמנ"ל לומר כן ולרבות גם קרבנות דצ"ל דהיינו מסברת התוס' שכתבו אח"כ דכיון דע"כ מרבינן גם פרה אע"ג דלא דמיא כולי האי למלואים מסתבר לדרוש באופן שנרבי גם קרבנות משא"כ לעיל דפריך ואימא כולי קרא ביה"כ כתיב כיון דאפשר לדרשו כולו ליה"כ הכי עדיף טפי. עוד צריך לבאר דמ"ש התוס' דמלכפר הוי נפקא לן יה"כ וקרבנות וכ"כ בדבור דלעיל דאי לא כתיב אלא לכפר ה"א כפרה דקרבנות היינו קודם דמשני דנין פרישת שבעה וכו' וכמ"ש מהרש"א דהשתא ס"ל כסברת המקשה דלקמן או אפשר דדוקא אחר דכתיב לעשות ואפשר לדרשו למעט קרבנות וכמ"ש התוס' בדבור דלעיל ואפשר לדרשו לרבות וכמ"ש התוס' אח"ז אמרינן מסברא דדנין פרישת שבעה וכו' דנדרשי' למעט קרבנות אבל אי לא הוה כתיב אלא לכפר הוי דרשינן ממשמעותי' יוה"כ וקרבנות ולא הוי ממעטינן קרבנות מסברא דדנין פרישת שבעה וכו' כנלענ"ד:

(שם) א"נ י"ל וכו'. עיין במהרש"א עד ודע עוד וכו' ולענ"ד זה תלוי בזה דכיון דס"ל השתא דמלכפר לא מרבינן אלא יה"כ לא צריך צוה למעט קרבנות ודרשינן מצוה לרבות פרה:

(עם) דאידי ואידי פרישה לקדושה וכו'. עיין במהרש"א דלא ניחא להו השתא לומר דה"א צוה זה פרה ויה"כ וצריך להוסיף דלעיל הוכרחו לומר דהוי משמע פרה ויה"כ דאל"כ למה לי לעשות אבל צריך לבאר סברת המקשן גופי' אמאי ניחא לי' לעיל דמצוה הי' נשמע פרה ויה"כ ולא הוי אמרינן דוקא יה"כ דפרישתו לקדושה וכאן משמע דוקא יה"כ ונ"ל דקודם שידע חילוק בין צוה דלפני עשי' לצוה דלאחר עשי' לא הוי משמע לי' דמטעם פרישתו לקדושה נימא דדוקא יה"כ כיון דלא מסברא ילפינן אלא מלשון צוה הוי אמרינן כל מה שנכתב אצלו צוה בכלל אבל אחר שמחלק בין צוה דלפני עשי' לצוה דלאחר עשי' ע"כ אפילו אי לא הוי כתיב לעשות לא נלמד שניהם כיון. שהם ב' דברים שאינם שוים והוי אמרינן דהכתוב מסרו לחכמים לפרש איזהו מהם נלמד והוי ילפינן יה"כ כיון דפרישתו לקדושה. ונ"ל עוד דמטעם דהוי צוואה דלאחר עשי' לא משמע להו דהוי אמרינן דדוקא יה"כ דל"ד דביה"כ כתיב ויעש כאשר צוה א"כ קאי כאשר צוה על עשי' הקודם לו והוי לאחר עשי' ממש אבל כאשר עשה ביום הזה צוה אע"פ שנכתב אחר כאשר עשה מ"מ לא משמע דקאי על כאשר עשה הקודם לו אלא על מה שיעשה בזמן אחר והוי יכולין לומר דנגמר מיני' צוואה דלפני עשי' כיון דבאמת קאי על מה שיעשה אח"כ וגם הוי יכולין לומר דנגמר מיני' צוואה דלאחר עשי' כיון שנכתב אחר כאשר עשה והוצרכו לומר משום דהוי פרישתו לקדושה ולא כתבו אח"כ דכיון דלא הוי כתיב לעשות הוי צוואה דלאחר עשי' אלא דנוכל לומר דהוי צוואה דלאחר עשי' ולאפוקי דלא נימא דהוי דוקא צוואה דלפני עשי' ונתיישבה קו' מהרש"א שכ' מיהו לפי מ"ש וכו' ע"ש כנלענ"ד:

(שם) ואי לא הוי כתיב אלא לעשות לכפר וכו'. עיין במהרש"א עד גם קשה וכו' ולכאורה אין דבריו מובנים דהא לעיל קאי כפי תירוצם הראשון דלכפר הוי משמע יה"כ וקרבנות וכאן קאי לאי נמי דלכפר לא משמע אלא יה"כ ונ"ל דכוונתו דהיאך לפרש לפי אי נמי הא דפריך לעיל אימא כולי קרא ביה"כ כתיב אכן לענ"ד אפשר לפרש דבאמת מקשה כן דמלעשות נילף קרבנות ומלכפר יה"כ ולא אמר כולי קרא אלא לאפוקי פרה ולפי מ"ש לעיל בעזה"י דדוקא אחר דכתיב לעשות משמע מלכפר דוקא יה"כ ניחא גם להא"נ כפירושם דלעיל דאי לא הוי כתיב לעשות הוי דרשינן מלכפר יה"כ וקרבנות ודו"ק וכמ"ש התוס' אח"ז א"נ ה"א וכו' ור"ל דמלכפר לחוד הוי דרשינן יה"כ וקרבנות ומחולקים בזה ב' תירוצי התוס' דכאן ודו"ק. וצ"ל במהרש"א אלא כפרה דקרבנות וכו':

(שם) ד"ה הנ"מ וכו' כי הכא הנ"מ היכי דליכא וכו' כצ"ל:

(שם) ת"י ואימא צוואה וכו' ור' פי' דאייתר ליה לכפר על כפרה דקרבנות ואח"כ פריך ואימא צוואה דקרבנות וכו' יוה"כ והפסוק וכו' כדמפרש בסמוך כצ"ל:

(שם) ד"ה אבל וכו' ובפ"ב דיבמות וכו'. לפנינו בפ"ב דיבמות משני ג"כ כי הכא וכמ"ש התוס' ע"ש:

(שם) ד"ה ואימא כפרה וכו' וכן י"ל כל הקושיות שלמעלה ר"ל מה שמקשה ואימא צוה דקרבנות ג"כ ר"ל גם דקרבנות ומלשון כל הקו' משמע דר"ל גם מה שמקשה ואימא צוה דיה"כ היינו גם דיה"כ וגם דפרה וצ"ל ע"כ דלכפר היינו קרבנות או דבאמת מקשה ל"ל לכפר כיון דמצוה נפיק יוה"כ ופרה כנ"ל:

(שם) תוס' ד"ה דנין וכו' אע"ג דשבת וכו'. ר"ל דלפעמים חל שבת לפניו ואפ"ה צריך פרישה:

דף ג' ע"א) ת"י ד"ה פז"ר וכו' כל חד דסברי'. נ"ל דר"ל סברא השנית דלרש"י קשה דליחשב גם לינה ודחיית שלשים וכן לר"ח ולר"ת ויותר נ"ל דצ"ל דחברי':

(שם) ד"ה דנין וכו' דהא מדפריך בסמוך וכו'. ר"ל מדפריך אראב"ש דאמר שני אילים הם ע"כ דלא מיירי מפר ואיל שלו אלא מפר א' ואיל א' דמוספין ולראב"ש יש עוד איל א' דכתיב בפ' אחרי מות ומאת עדת בני ישראל יקח שני שעירי עזים לחטאת ואיל אחד לעולה וא"כ איירי בשל צבור אלא אח"כ חידש ר' אבהו דדנין פר ואיל שלו ומ"מ לולי דפריך אראב"ש הי' אפשר לומר שגם עתה יליף פר ואיל שלו אלא דלא אסיק אדעתי' דשל צבור לא ילפינן משלו אע"ג דע"כ ידע דשלו לחוד ושל צבור לחוד