גנזי יוסף קלד

במהרש"א עד מטעם עץ בלאו טעמא דר"א וכו' דכקרקע דמי לר"א ומזבח הזהב למזבח הנחושת מקיש וכו' כצ"ל:

(דף כ"ז ע"א) ד"ה מזבח וכו' כי מזבח הנחושת אשר לפני ד' וכו' כצ"ל:

(שם) ד"ה ואב"א וכו' וקשה וכו'. עיין במהרש"א עד המזבח קרוי עץ כפשטי' וכו' כצ"ל:

(שם) ד"ה פושעי וכו' מבועל הכותית דמשכה ערלתו ולא מבשקר לי' וכו' כצ"ל בתוס' ובמהרש"א:

סליק מסכת חגיגה. מסכת ראש השנה פרק א. (דף ב' ע"א) תוס' ד"ה לשטרות וכו' והשתא משמע וכו'. ר"ל מדצייר רש"י שהשטר נכתב בכסלו וההלואה נעשה בתמוז דעכשיו דניסן הוא ר"ה הוי מאוחר וכשר משמע דלולי זאת הוי פסול. ונ"ל דמ"מ הוצרכו לומר שהודו המלוה והלוה שהלואה אחת היא דאל"כ לא היינו פוסלין השטר כשאין שם מקום לספק לא יהא אלא שלא ראו כלל נתינת המעות ומה שראו אח"כ נתינת מעות בתמוז אין מזה ראי' לומר שלא הלוה בכסלו. כ' מהרש"א ק"ק לפ"ז א"נ וכו' ע"ש והנה מ"ש לפ"ז נ"ל דאין כוונתו לפ"ז דפסלינן מספק דודאי גם לפי' התוס' אינו טורף מספק כיון דמ"מ לא נפסל השטר דדוקא לפסול השטר כתבו דלא פסלינן מספק אלא ר"ל לפ"ז דחיישינן לטעות ב"ד שישכחו מתי עמד המלך. ובעיקר קושייתו אמאי לא אמרינן נ"מ להא עיין בריטב"א שהקשה כיוצא בזה נימא נ"מ לב' שטרות שנדע איזהו קודם לגוביינא וע"ש מ"ש לתרץ ועמ"ש סוף ד"ז מזה:

(שם) וא"ת אכתי וכו' בכ"ט באדר כשיגיע וכו' כצ"ל ומ"ש בשנה ראשונה למלך הוא מיותר ואח"כ צ"ל בכ"ט באדר בשנה ראשונה למלך ונמצא וכו' ובחנם ציינו בדפוס כאן הני ג' תיבות ולעיל הו"ל לציינם. ועמ"ש מהרש"א לעיל מזה דאם נחוש שיטעו הב"ד תקשה מ"ש התוס' כאן אכתי אתי לידי תקלה ומשמע דכוונתו דבב"ד לא שייך תירוץ התוס' מיד שיגיע לאחד בניסן וכו' דדוקא הסופר רגיל לכתוב בכל יום שטרות ולא הב"ד ולענ"ד הוא דחוק קצת שגם לפני הב"ד רגילין להביא בכל עת שטרות ויותר נ"ל דהב"ד כשבאו השטרות לפניהם והמלוה צווח שאינו מוקדם רגילין לחקור היטב ויתברר הדבר מתי עמד המלך דאין סברא שישכחו כל העולם אפילו יום אחד דדוקא הסופר שהוא יחידי יטעה ביום א' ודו"ק:

(שם) ומלתא אחריתי הוא וכו'. נ"ל דר"ל לפי פירושם דלא חיישינן שמא ישכחו מתי עמד המלך אין זה טעם אמאי קבעו יום קבוע לר"ה למלכים משא"כ לפירש"י הוי זה טעם מספיק דלא ידעו אם שט"ח קדים או שטר מכירה קדים וה"ה ב' שט"ח איזהו מהם קדים וכמ"ש הריטב"א דאה"נ היו יכולין לומר כן ע"ש:

(שם ע"ב) רש"י ד"ה ומלך בן מלך וכו' וטעמו של דבר וכו'. עיין במהרש"א ונ"ל דלא ניחא לי' לפרש דהאי וטעמו של דבר קאי אס"ד דאמאי ס"ד דכיון דמלך בן מלך הוא עדיף דהוא משום דהמלכות ירושה היא דא"כ הו"ל לרש"י לכתוב זה קודם קמ"ל אע"כ שהיא נתינת טעם אליבא דאמת אמאי לא נימא באמת דכיון דאיכא תרתי נימנו לי' מקמייתא לזה כתב דכיון דירושה היא ושייך לבנו הבכור הא דאימנו עלי' לאו כלום הוא ולא נשאר אלא מה שהוא מלך בן מלך והוי חדא כנלענ"ד:

(דף ג' ע"א) תוס' ד"ה תניא וכו' דה"א דלשלמה וכו' עיין במהרש"א ונלענ"ד לתרץ דהנה לעיל ע"ב בד"ה מקיש הקשה מהרש"א ודלמא שני לחדשים ונלענ"ד דמשמע להו מדסמיך החדש השני ולמלך שלמה משמע דלמלכות שלמה מנה ואע"פ שרש"י כ' דאשנה הרביעית קאי משמע להו שגם החדש השני למלכות שלמה מנה וא"כ כאן דלא סמיך בחדש השני למלכותו אפשר לומר דשני לחדשים וצריך ייתור של בשני כנלענ"ד:

(שם ע"ב) ד"ה למנינא וכו' ותני עלה וכו'. עיין במהרש"א ומפירושו נראה דהא דאמרינן אינו עולה מן המנין היינו דבלא שנת המבול הי' לו ת"ר שנה אבל אח"כ עולה למנין שנותיו והוא פלא גם לא משמע לכאורה כן לקמן (דף י' ע"ב) דאמר דבאחת ושש מאות שנה יום א' הוא דעייל ועיין בירושלמי ובמפורשים וגם פירושם קשה להולמן ע"ש ודו"ק וצ"ע:

(שם) תפתר כר' אלעזר דאמר כל שנה וכו' כצ"ל וע"ל (דף י' ע"ב):

(שם) ד"ה שנת וכו' לר"א דאמר מניסן מנינן כמלכי ישראל וכו' כצ"ל. ור"ל דאמר דכורש משום דמלך כשר הי' מנינן לי' מניסן כמלכי ישראל:

(שם) כורש ראשון של פקודת. ר"ל שנתן פקודה מתחלה שיעלו לארץ ישראל ואח"כ כתבו התוס' המלך דריוש וכו' וכוונתם דהפסוק מתחלק לשנים דשנת עשרים לארתחשסתא הוא כורש הראשון ומ"ש אח"כ המלך יין לפניו הוא המלך דריוש בן אסתר ותיבת הביא הוא מגומגם קצת ואולי הוא מיותר או ר"ל דנחמי' הביא יין לפניו:

(שם) ומיהו יש לפרש וכו'. כ' מהרש"א דלא מיתרצה קו' שני' ע"ש ונלענ"ד דלא חשו לקושיא ב' משום דמעשה דושיציא ביתה דנא הי' בשנת שש למלכותו קודם למעשה דנחמי' שהי' בשנת עשרים ניחא לי' להביא מושיציא ביתה דנא:

(שם) ד"ה באותו הזמן וכו' וכתיב ויבא ירושלים וכו' וכתיב באחד לחדש הראשון. ר"ל מדכתיב אחר שעשו הפסח דבאחד לחדש הראשון הוא יסוד המעלה שהתחיל לעלות וע"כ היינו בניסן של שנה הבאה ומקרא דויבא ירושלים בחדש החמישי היא שנת השביעית נשמע שהי' עדיין שנה השביעית וע"כ דלא מנינן מניסן דא"כ הי' ניסן שעשו הפסח שנה שביעית וניסן הבא שהתחיל לעלות שנה שמינית:

(דף ד' ע"א) ד"ה שלשה וכו' ומתניתין דניסן וכו'. נ"ל דר"ל דלא תקשה היאך מוקמינן משנתינו כר"ש הא ר"ש פליג בסיפא וע"כ ת"ק לאו ר"ש הוא לכן כתבו ומתניתין דניסן ר"ה ר"ש היא ור"ש לא פליג אלא על אחד באלול אבל רישא דאחד בניסן ר"ש הוא כדאמרינן לקמן (דף ז' ע"ב):

(שם) ד"ה צדקות וכו' ואין לפרש וכו' כדאשכחן באחריני וכו'. נ"ל דר"ל כדאשכחן באחריני דעובר בעשה קודם שעובר בלאו ונימא דבצדקה עובר בעשה לאלתר אבל בלאו אינו עובר עד ג' רגלים ע"ז כתבו דא"כ וכו' דאם ילפינן ללאו מקרבן דהיינו בג' חדשים ה"ה לעשה נילף מקרבן ונימא עד דעבר עלי' רגל אחד אע"כ לא ילפינן מקרבן וא"כ גם לאו עובר קודם ג' רגלים ואין לנו זמן ליתן לכן עובר מיד ודו"ק:

(שם) ד"ה ומעשרות וכו' כשנתמרח בכרי וכו'. עיין במהרש"א עד ומיהו קשה וכו' ולא הבינותי דמ"ד ברגל א' היינו כשעבר עליו רגל א' וכן בג' רגלים בעינן שיעברו שלמים וכמ"ש המש"ל פי"ד מה' מה"ק הי"ג ע"ש וא"כ אינו עובר עד שיעברו ז' ימי הפסח ובשנת הביעור עובר בערב פסח ודו"ק:

(שם) דקתני חייב ולתרומה ולבכורים. ר"ל דקתני