גנזי יוסף קכה

(דף ג' ע"א) רש"י ד"ה חייב בשמחה וד"ה ושאינו שייך לעיל ע"ב:

(שם) תוס' ד"ה גמר וכו' ולקמן דמרבינן וכו'. ר"ל וע"כ ס"ל דבהגיע לחינוך לא שייך ק"ו ולא ניחא להו לומר דגזה"כ היא דלא נמעטי' מק"ו דא"כ כשלא הגיע לחינוך נמי דמנ"ל לחלק ומ"ש אח"כ וכי פריך וכו' ר"ל דהא המקשה ס"ל דבהגיע לחינוך לא שייך למעט מק"ו הי' יכול להקשות לו למה לי קרא ודו"ק:

(שם) ד"ה אלא וכו' אבל מלמען ילמדו וכו'. לכאורה אינו מובן דבלא למען ישמעו לא הוי ידעינן לקרות ילמדו ולא הוי ממעטינן שומע ואינו מדבר ונ"ל דכוונתם לס"ד דלא משתעי לא גמר א"כ מלא ילמדו הוי ממעטינן שומע ואינו מדבר לזה כתבו דלא הוינא מפיק מדבר ואינו שומע ומ"ש ושפיר גמיר אף לאחריני ר"ל אע"ג דלא מצי גמיר בהאי הליכה כיון שאינו שומע ה"א דמ"מ ילך לגמור לאחריני דאע"פ שאינו שומע יבין למה נקהלו אלא ליגמר או לאגמורי לאחריני וכיון שא"י ליגמר יגמר לאחריני אבל כיון דכתיב למען ישמעו מלמדנו שאינו מועיל מה שמלמד לאחרים אלא צריך דוקא שילמוד לעצמו ג"כ בהאי הליכה ודו"ק:

(שם) גמרא חרש באזנו אחת וכו'. עיין במהרש"א ולא הבינותי דהא חרש באזנו אחת יכול להיות שאינו מדבר ואפ"ה ה"א דחייב כיון ששומע באזנו אחת אבל מלמען ישמעו ע"כ לא ממעטינן אלא מדבר ואינו שומע כיון דמיירי בשתי אזניו אם אינו מדבר פשיטא דהא לאו בר דעה הוא ופטור מכל מצות שבתורה ומ"ש התוס' דחרשין ממעטינן מבאזניהם היינו למסקנא וכמ"ש מהרש"א ומ"מ צריך גם למען ישמעו למעט חרשין דלא נימא דבאזניהם מיירי באינו מדבר ושומע באוזן אחת אבל אחר שידענו מלמען ישמעו דמיירי אפילו במדבר ממילא כיון שנתמעט מבאזניהם חרש באוזן אחת היינו אפילו במדבר וכ"ש בחרש בשתי אזניו ודו"ק:

(שם) תוס' ד"ה מפעמים וכו' מדסמכיה רגלים. נ"ל דצ"ל מדאסמכיה ארגלים ור"ל דאסמכיה תנא דרשא דפרט לבעלי קבין ארגלים וכ"ה בתוס' יבמות שם ע"ש:

(שם) ד"ה תחלה לגרים שנצטוה וכו'. נ"ל דק"ל שהרי קודם אברהם הי' נח איש צדיק תמים וכל דורו ודורות שלפניו היו רשעים לכן כתבו דאברהם נצטוה על המילה ולענ"ד אפשר עוד לומר דאברהם קיים כל התורה כולה וזה לא מצינו בנח דאע"פ שלמד תורה וידע איזהו בהמות ועופות יהיו טהורים לישראל לא מצינו שקיים מה שלא נצטוה ודו"ק:

(שם) רש"י ד"ה להקביל פני וכו' כצ"ל:

(שם ע"ב) תוס' ד"ה מי כעמך וכו' אמרינן במדרש וכו'. נ"ל דכוונתם דלשון מי כעמך שמע משמע שאינו דברי הקב"ה והיאך נלמד מכאן דהקב"ה עשה אותנו חטיבה אחת לזה כתבו שהוא דברי השבת והקב"ה מסכים עמה ומעיד עמה ודו"ק:

(שם) גמרא להקביל פני ר' אליעזר וכו' בכה ר' אליעזר וכו' כצ"ל:

(שם) תוס' ד"ה עמון ומואב וכו' ולא מצינו מעשר עני ב' שנים. נ"ל דכוונתם שלא תקשה דה"ה אם נתקן מעשר שני יהי' ג' שנים מע"ש זה אחר זה ומ"ש ב' שנים מעשר עני מג' שנים מעשר שני לזה כתבו ולא מצינו וכו' ר"ל דמע"ש כיון שמצינו רצופין אין היכר בין ב' שנים לג"ש אבל מ"ע שלא מצינו כלל רצופין הוא הפרש גדול:

(שם) וכי תימא וכו'. עיין במהרש"א ולענ"ד כפי לשון התוס' דהכא הוא כמו ועוד קשה ודו"ק:

(שם) ד"ה דרך שטות וכו' רק לאותו דבר וכו'. נ"ל דאין כוונתם דלאותו דבר נחזיקנו כשוטה דמאי נ"מ בזה אלא ר"ל שלא נחזיקנו כשוטה לכל דבר כיון שלא החזיק רק לאותו דבר:

(שם) בלבד ממאבד. נ"ל דצ"ל במאבד וכ"ה בירושלמי ור"ל דדוקא במאבד מסתברא כר' יוחנן דאפילו שוטה שבשוטים אינו מאבד מה שנותנים לו ר"ל טיפש שבטפשים וקוביקוס אין בו א' מכל אלו ולכן לא שייך לומר במאבד מה שנותנים לו שהוא קוביקוס וע"כ שוטה גמור הוא וצ"ל דס"ל לר' אבין דמהא דאיזהו שוטה המאבד מה שנותנים לו אין ראי' דהדר בו מכולם ואפשר גם לא ממקרע כסותו ודלא כרב פפא ודו"ק:

(דף ד' ע"א) ד"ה אלא וכו' ואע"ג וכו'. עיין במהרש"א עד פירכא דשמעתין פר"א דמילה (דף קל"ו ע"ב) וכו' ונראה לפרש דלא וכו' למעוטי ספקא ולית לן דאצטריך וכו' כצ"ל:

(שם) אבל הא ק"ל וכו'. עיין במהרש"א עד אי לא כתיב קרא קיימינן וכו' דאפילו דרך נדבה וכו' כצ"ל נ"ל דתנאי לא שייך כלל באשה ודאי. והעולה מדברי מהרש"א דהתוס' דהכא ס"ל דאצטריך קרא למעוטי ספקא אלא שצריך תרי קראי לטומטום ואנדרוגינוס ומחד קרא לא ממעטינן אלא אנדרוגינוס והיכי דליכא שום יתורא לא ממעטינן כלום וצ"ל הא דאמר בפרק על אלו מומין הרי הוא אומר הזכר להוציא טומטום ואנדרוגינוס ולא צריך תרי קראי היינו דהתם לא מספקא ממעטינן טומטום אלא במטיל מים במקום נקבות כדאמרינן התם בגמרא ומטעם דהוי נקבה ודאי ולא צריך יתורא ומ"ש מהרש"א על מה שהקשו התוס' לייתי על תנאי דאימא אה"נ וקושטא הכי הוא אינו מובן דהא ברייתא סתמא מטעם טומטם ואנדרוגינוס ומשמע דפטורים לגמרי ונ"ל דכוונתו דאימא דקושטא הוא דהכי פריך בגמרא אצטריך קרא למעוטי ספקא וכיון דליכא קרא לייתי על תנאי ולפי פי' מהרש"א מקשים התוס' דהא אצטריך קרא דבלא קרא היינו אומרים דלייתי על תנאי ואשמעינן קרא דליפטר לגמרי. ומ"ש מהרש"א בריש דבריו בשם התוס' פ' ר"א דמילה דמפורשים סוגיא דשמעתין דפריך הא אצטריך לאנדרוגינוס ומנ"ל למעט טומטום ולבסוף כ' בשם התוס' דשם שפירשו דממילא הוי פטרינן ליה המעיין שם יראה דמפורשים סוגיא דהתם דכיון שצריך קרא למעט אנדרוגינוס מנ"ל למעט טומטום והקשו אמאי לא פריך מכאן דממעט טומטום ואנדרוגינוס ותירצו דשני מיעוטים כתובים כאן דתרי זכורך כתיבי ואח"כ הקשו אמאי דפריך הכא אצטריך קרא למעוטי ספקא ולא משמע להו לפרש דבאמת פריך מנ"ל למעט טומטום ולא תקשה קושייתם הראשונה והתוס' דהכא לא משמע להו מתרי זכורך תרי מיעוטי ודו"ק:

(שם ע"ב) ד"ה דכתיב וכו' ועוד התם וכו'. ר"ל דאפילו נימא דר"ש פליג אההוא דערל וטמא משלחין מ"מ הו"ל לאתויי ההוא דערל וטמא למיפשט דאיכא תנא דט"ל משלחין:

(שם) ד"ה דמרבה וכו' וי"ל דהתם וכו'. ולפ"ז צ"ל דערל דהכא לא מיירי במתו אחיו מחמת מילה ולא כפירש"י דכאן אבל בההוא דערל וטמא משלחין קרבנותיהן ע"כ מיירי במתו אחיו מחמת מילה שלא יתרפא ולכן לא בעי סמיכה כמ"ש התוס' בדבור דלעיל ומ"מ צריך לאוקמא בנדרים ונדבות משום טמא ודו"ק. ועיין במהרש"א עד אצטריך מיעוט לערל וכו' כצ"ל:

(דף ה' ע"א) ד"ה מבעט וכו' א"נ וכו' נ"ב משום שלא ומשמע לכאורה דלגירסא זו לא גריס א"נ ולפ"ז לא דמי לתירוצא דכאן מבעט ברבותיו הוי ולא ניחא מ"ש התוס' בריש דבריהם וכן איכא למימר לכן נ"ל גירסא שבפנים עיקר ובתירוץ ראשון כוונתם שידעו שלא הי' מהני דבקדושיו לא יאמין וכתירוצא דהכא א"נ לא הי' תשובה נוצחת ר"ל שלא הי' תשובה זו מתקבל לה על הלב ואפשר גם כוונת הגליון לגרוס א"נ משום שלא הי' וכו' והיינו ממש כגירסא שלנו ודו"ק:

(שם) גמרא ומטי כתיב. ר"ל בחירק הט' והיינו מטה אותי: