גנזי יוסף קיד

ע"ב) שום תנא שיאמר דמותר לאכול בלילה אע"פ שלא נקבר ולא נחלקו אלא בלילה שלאחר קבורה אדרבה רש"י כ' שם בד"ה והתניא וכו' וכיון דליכא לפרושי פלוגתא דרבנן לאכול בעודו מוטל לפניו וכו' משמע דהא ודאי ליכא למ"ד. והנה לעיל (דף צ' ע"ב) כ' ג"כ רש"י האונן שמתו מוטל לפניו ושם אפשר לומר דלרבותא נקיט דאפ"ה שוחטין עליו דמסתמא יקברוהו ביום ויהי' מותר לאכול בלילה אבל ביום ודאי הוי אונן אפילו לאחר קבורה כדאמרינן התם ומי איכא דלית לי' ואחריתו כיום מר ואין לומר דמ"ש רש"י ואע"פ שעדיין לא נקבר קאי אטובל שמותר לטבול קודם קבורה דז"א דהא טעמא דאצריכוהו טבילה שמא נטמא במת וכמ"ש התויו"ט וא"כ מה מועיל שטבל קודם קבורה אכתי שמא נטמא אח"כ ובדוחק אפשר לומר דמ"ש רש"י ואע"פ שעדיין לא נקבר קאי אשחטו עליו ור"ל דמותר לשחוט עליו קודם קבורה ואע"פ שלא נזכר כאן שחיטה מ"מ קאי עלי' ודוחק הוא ודו"ק וצ"ע. ועיין ברע"ב מ"ו ומ"ח:

(דף צ"ב ע"א) תוס' ד"ה גבי פסח וכו' הא דלא קאמר וכו'. עיין במהרש"א ולענ"ד נראה לתרץ דגבי פסח לא חייבוהו שילך ב' או ג' ימים קודם פסח ויבא לירושלים בע"פ שמא דלפעמים לא יוכל להתעכב כל כך וימנע מפסח וגבי תרומה לא חשו שימנע מלאכול התרומה עי"כ ועי"ל דמ"ש רש"י אלא ימתין ויקיף וכו' הוא לאו דוקא אלא דאפילו יתקלקל התרומה בתוך כך אפ"ה לא התירו ודו"ק. וע"ל ע"ב בתוס' ד"ה בודקין ומ"ש שם בעזה"י:

(שם) רש"י ד"ה דרך חצרות וכו'. עיין במהרש"א עד ומשום כרת דפסח העמידו וכו' כצ"ל ור"ל אע"פ שיש כרת דפסח העמידו דבריהם:

(שם) ד"ה יבא עשה וכו' והתירו הכתוב וכו'. עיין במהרש"א עד די"ל דמחוסר כפורים א"א בע"א וכו' ולא הבינותי דא"כ במה שמכניס ידיו לבהונות נמי נימא דמחוסר כפורים א"א בע"א משא"כ טב"י אפשר להמתין עד למחר וגם עיקר קושייתו לא הבינותי דהכנסת ידיו לבהונות דאסור וענוש כרת למ"ד זה והתירה לו התורה אמרינן דה"נ הותר לקריו אבל הכנסתו לשער נקנור שלא מצינו כלל שנאסר למחוסר כפורים אמרינן דוקא מחוסר כפורים שלא נאסר לכנוס שם יכנוס אבל טב"י שאסור לבא שם לא מצינו שהתירה לו תורה לולי שבא עשה שיש בה כרת ודחי עשה שאין בה כרת ודו"ק:

(שם) תוס' ד"ה טבול יום וכו' ולא נקיט טבול יום דשאר מתים וכו'. עיין במהרש"א עד כדמשמע מהך מתניתין דכלים וכו'. ולא ידעתי היכי משמע ממתניתין דכלים דהתם בחיל קאי ובחיל ודאי לא גזרו אלא על טמאי מתים גופייהו אבל בעזרת נשים דתנן סתמא טבול יום משמע להו כל טבול יום וע"ש:

(שם ע"ב) רש"י ד"ה מנפח וכו' כדתנן החורש את הקבר וכו' כצ"ל:

(שם) תוס' ד"ה בודקין וכו' פירוש לענין פסח טיהרוהו וכו'. אבל בשמעתין בית הפרס לא העמידו דבריהם במקום כרת ע"כ פירושו משום דאיכא כרת כשלא יעשה פסח דומיא דאינך ולפ"ז אפשר לומר דלא צריך לטעם דאיכא כרת כשלא יעשה פסח אלא לאפוקי לקדשים דנמי אין בודקין והא דנקיט תרומה הוא לרבותא דאע"פ שיש באכילה בטומאה כרת אפ"ה העמידו דבריהם והתם לא אמרינן בפסח אלא אע"ג דאיכא כרת באכילה בטומאה ונתיישב קו' מהרש"א לעיל ע"א בתוס' ד"ה גבי ודו"ק:

פרק ט. שם) רש"י ד"ה א"כ למה וכו' הא אצטריך וכו'. מדברי רש"י אלו מבואר דס"ל דמיירי בטמא, שרץ וס"ל דאין שוחטין וזורקין עליו ואפ"ה פטור מכרת ואפשר דמיירי שאינו יכול לטבול עד סמוך לשקיעת החמה שאין שהות לעשות פסח אח"כ ומ"מ הוי אונס אפילו אי הוי אמרינן דשוחטין וזורקין עליו וכן דרך רחוקה אע"פ שיכול לעשות ע"י שליח כיון שאינו יכול לעשות בעצמו ודו"ק:

(שם) תוס' ד"ה אלו פטורים וכו' א"כ אמאי פטור וכו' עיין במהרש"א ולענ"ד אפשר לומר דאה"נ קאמר להו דידחו לפ"ש ויתחייבו כרת דהכל חד מימרא הוא ועשה פסח בחודש השני והאיש אשר הוא טהור וכו' ונכרתה ודרשינן מיניה גם טמא שרץ שהי' יכול לטבול ודו"ק:

(שם) ד"ה ה"נ וכו' למזיד ושוגג וכו'. עיין במהרש"א שמחק תיבת ושוגג ולפי"ז צריך למחוק גם תיבות ואם שוגג היינו שוגג וכ"נ מדברי מהרש"א ולענ"ד אפשר לומר דאין כוונתם דאם הוא מזיד היינו שהוא מזיד ממש ואם שוגג שוגג ממש אלא הא פשיטא להו דאונן היינו אגב מרריה לא עשה פסח אלא ר"ל אם דינו כמזיד שהיה לו להפיג מררותי' היינו מזיד ואם הוא שוגג ולא אמרינן הו"ל להפיג מררותי' היינו שוגג ולפ"ז א"צ למחוק תיבת ושוגג ומ"מ לא ניחא להו לתרץ תרי גווני שוגג דפשיטא דלא גרע משוגג אחר ולא משמע דאתי לאשמעינן דלא הוי מזיד וגם מדסיים אלו חייבין בהכרת ומשמע שגם אונן חייב כרת וע"כ דבאמת הוי מזיד ועוד אפשר לומר דהיינו באמת קושייתם היינו שוגג ואמאי אמרינן אי בעי עביד וכמ"ש מהרש"א וטפי הי' יכול לומר ואמאי חייב כרת ודו"ק:

(דף צ"ג ע"א) רש"י ד"ה ר"ע סבר וכו' והאי ספק דקאמר וכו'. נ"ל דהשתא לא ניחא לי' כמו שפירש לעיל שיש ספק בידו לעשות אי לאו דדחייה רחמנא דהיינו שהתורה אסרה לטמא להקריב קרבן וזה שייך גם למ"ד שוחטין וזורקין על טמא שרץ וטמא דקרא היינו טמא מת בששי ואי לאו דאסרה תורה לטמא שיקריב קרבן ומדמה לו דרך רחוקה ולא ס"ל סברת התוס' דשאני טמא מת דלא חזי בשעת אכילה לכן כ' רש"י דלר"נ פירוש ספק בידו לעשות דחזי למיכל ולכן מי שסובר שוחטין וזורקין ס"ל דדוקא טמא ודרך רחוקה דלא חזי לאכול לאורתא נדחים אבל טמא שיש ספק בידו למיכל ודרך רחוקה שיכול לכנוס בשעת אכילה שוחטין וזורקין עליהם ודו"ק:

(שם) תוס' ד"ה דאי בעי וכו' תימה וכו'. דבריהם צריכין ביאור מ"ש מדקאמר לפוטרו מהיכרת אינו מובן לכאורה דהא בגמרא מוקי מ"ש לפוטרו מהיכרת קאי על דרך רחוקה וצ"ל דכוונתם אמאי דחיק בגמרא להגי' בברייתא דרך רחוקה במקום טמא משום דקשה לו הא אצטריך טמא דאי בעי למיעבד לא שבקינן לי' נימא דשפיר גרסינן טמא וכיון דס"ל להתנא אם זרק הורצה וע"כ טמא מיירי שאינו יכול לאכול בלילה ופשיטא דלא שבקינן לי' אכן מ"ש מדקאמר לפוטרו מהיכרת משמע אם זרק הורצה דשוחטין וזורקין ע"כ משמע דמיירי בטמא שיכול לאכול בלילה וא"כ אינו מובן מ"ש א"כ טמא דקרא שאינו יכול לאכול בלילה וצ"ל דכוונתם דאי נגרוס בברייתא טמא ועלה קאמר לפוטרו. מהיכרת ומשמע אם זרק הורצה וא"כ פשיטא דשבקינן לי' ומדאמר בגמרא דאי בעי למיעבד לא שבקינן לי' א"כ ס"ל להגמרא דטמא דקרא שא"י לאכול בלילה וא"כ פשיטא דלא שבקינן לי' ותירצו דבאמת זה הוא קו' הגמרא ואין ר"ל דאצטריך טמא דאי בעי למיעבד לא שבקינן לי' אלא כוונת הגמרא למה נאמר טמא לפוטרו מהיכרת הא פשיטא דלא שבקינן לי' כיון דע"כ מיירי שא"י לאכול בלילה ואמאי קאמר לפוטרו מהיכרת דמשמע אם זרק הורצה ואין קו' הגמרא על מ"ש בברייתא למה נאמר טמא אלא על מה שסיים לפוטרו מן הכרת ומדברי התוס' מבואר דס"ל דהא דאמרינן בגמרא וכמ"ד הורצה היינו ממשמעות לפוטרו מן הכרת אכן מדברי רש"י ד"ה אלא למה נאמר משמע דס"ל דממשמעות דלפוטרו מן הכרת לא נשמע דאם זרק הורצה אלא דמדאמר דאצטריך לפוטרו מן הכרת ולא דאי בעי לא