גנזי יוסף ק

בדרך פשוט דבאכילה לא שייך לחלק בין מעורבים לכל א' ניכר דהא ע"כ מיירי כשאוכלם ביחד דאל"כ פשיטא דאין מצטרפין כדלקמן (דף מ"ה ע"א) וא"כ ע"כ נתערבו בלעיסה ובבליעה אבל בהקטרה לא שייך זה ודו"ק:

(שם) תוס' ד"ה לענין וכו' וא"ת וכו'. עיין במהרש"א וכ' הצל"ח דלא ידע שותא דידי' דלתירוץ התוס' כל דחמץ אצטריך לתערובות ולאיסורא ע"ש ואנכי שותא דהצל"ח לא ידענא דהא משמע דר' יוחנן לא ס"ל כר"א ולחכמים תערובות חמץ מדרבנן ודברי מהרש"א מבוארין דהתוס' הקשו דהא ר' יוחנן דריש כל לכן גם כאן אמאי לא דריש וע"ז הקשה מהרש"א דאפשר גם כאן דריש לחצי שיעור היכי שהוא בעין וליכא למימר דלזה לא צריך קרא דלמדנו משם א"כ גם לתירוצם קשה דנילף משם ומ"ש ויש ליישב אפשר לפרש בכמה דרכים ואין להאריך:

(שם) ד"ה מקום וכו' והואיל דלא וכו'. עיין במהרש"א עד כמ"ש לעיל בפרק כ"ש (דף ל"ג ע"ב) כצ"ל:

(שם ע"ב) ד"ה וה"ה וכו' שהגדל מן הגפן וכו'. עיין במהרש"א עד אין היתר לאיסורו נ"ל דצ"ל יש היתר לאיסורו ור"ל דהתוס' שם כתבו דמהאי טעמא דהגדל מן הגפן ומן השבולת אח"כ מותר נקרא יש היתר לאיסורו ולא כמ"ש התוס' כאן דנקרא מהאי טעמא אין איסורו איסור עולם או ר"ל דמהאי טעמא הוי כלאים אין היתר לאיסורו ולא כמ"ש התוס' כאן דמהאי טעמא הוי איסורו איסור עולם ויש היתר לאיסורו ואין היתר מפרש ר"י כאן בפירוש ב' על הפרי ודו"ק:

(שם) ד"ה ורבנן מבשר וכו' תימה וכו'. עיין במהרש"א עד ואסור בהנאה. הנה מהאי טעמא דאסור בהנאה לכאורה א"א למילף שאר איסורין שבתורה שמותרין בהנאה מבב"ח וצ"ל דלא משמע לי' מחמת חומרא זו לחוד דלא נילף מבב"ח ולא נקטי' אלא בצירוף לשאר חומרות וכן אח"כ בד"ה אלא יליף לא הקשה הר' יוסף אלא משום. שאין איסורו איסור עולם ויש היתר לאיסורו כנ"ל:

(דף מ"ה ע"א) רש"י ד"ה מיצרך צריכי וכו' דוקא הני קאמר כצ"ל נ"ל:

(שם) תוס' ד"ה משום וכו' תימה לרשב"א וכו'. עיין במהרש"א עד ומיהו ק שה לדבריהם וכו' ועוד קשה וכו'. ולענ"ד כל זה נכלל בקו' רשב"א דע"כ מדלא קאמר נזיר וחמץ יש איזהו תירוץ דלא דריש ר"ע כל גבי חמץ וה"ה גבי בל תקטירו וממילא נתיישבה קו' מהרש"א ודו"ק:

(שם) ד"ה ורבנן וכו'. עיין מהר"ם עד וע"ק דשם בנזיר וכו' ומשני מאי צריכותא וכו' כצ"ל:

(שם ע"ב) ד"ה כופת שאור וכו' ונראה לר"י וכו'. עיין במהרש"א עד לכלי והכי תנן וכו' כצ"ל. ע"ש עד ובא ר"י בעל התוספות לומר לרשב"א וכו'. נ"ל דר"ל וה"ה לת"ק לאפוקי מידי חמץ ונקט לרשב"א אע"ג דלאפוקי מידי חמץ א"צ אלא מחשבה וגם כדי לפרש דברי הפסקי תוס' ודו"ק:

(שם) רש"י ד"ה בית ועליי' וכו' וחיישינן דכניש כיבודי. נ"ל דהוא ס"ד ותיבות בית ואכסדרא מיותר:

(דף מ"ו ע"א) רש"י ד"ה בפסח דכזית וכו' ובפחות מכזית וכו'. כ' מהרש"א וה"ה דהוי מצי לאוקמא וכו' ע"ש ונ"ל דקאי גם לאוקימתא דאביי ורבא אלא משום דרש"י כתב כאן בפירוש דבפחות מכזית בקפידא תלי נקט לה הכא ודו"ק:

(שם) תוס' ד"ה ולתפלה וכו' הא אמרינן בברכות וכו'. עיין מהר"ם ומ"ש דלהתפלל בעשרה אפילו בעידן צלותא צריך לילך ד' מילין נ"ל דאין כוונתו אפילו יעבור זמן תפלה דזה לא מסתבר ועוד דמסתמא הצבור לא יעברו זמן תפלה וכשלא יגיע שם עד אחר זמן תפלה ישלימו הגבור תפלתם קודם שיגיע לשם אלא ר"ל שהגיע זמן תפלה ומ"מ יש שהות שיגיע למקום הצבור בתוך הזמן ואז יתפללו הצבור ומשמע אבל למים אפילו לא יעבור זמן התפלה לא ימתין כשהגיע זמן תפלה ואין כן דעת הטור בסי' צ"ב אלא דאפילו לפירש"י צריך להמתין כשלא יעבור זמן תפלה וע"ש בב"י ובדרישה מ"ש לתרץ דס"ל להטור דלאחריו אין לחזור כל אמים ולפניו ילך כל זמן שלא יעבור הזמן ואין שיעור לדבר וכן כשיושב בביתו אין לו לילך כלל ע"ש ונ"ל דלדבריו ה"ה כשרוצה ללון לא ילך כלל וע"ש בש"ע ס"ד ובא"ר שם ואין להאריך:

(שם ע"ב) ד"ה הואיל וכו' הקשה וכו' משום הואיל דכל חדא וכו'. המפורשים כתבו דהיינו לרמי בר חמא (דף מ"ח ע"א) אבל לרב פפא מותר בלא הואיל ואמת כן משמע מדברי רש"י שם ד"ה אלא דבעידנא ע"ש אכן לענ"ד אפשר לומר דהתוס' ס"ל שגם לר"פ הוא מטעם הואיל אלא שמחלק בין הואיל זה להואיל דרב חסדא ורבה ואפשר לומר שגם מ"ש רש"י דכל חדא וחדא חזי' לי' בלאו הואיל ר"ל דאכל חדא בפ"ע א"צ הואיל ובזה לא דמי לר"ח ורבה דשם גם אכל חדא בפ"ע צריך הואיל אבל הא דשרי לאפות כולן הוא מטעם הואיל דכל חדא חזיא לי' ודו"ק:

(שם) כיון דאופין אותן קודם יו"ט וכו'. הקשה מהרש"א דבנאפה נמי כדרכו בע"ש וכו' ע"ש ולא הבינותי דהתוס' נקטו יו"ט משום שתי הלחם דהקרבתן ביו"ט של עצרת ואופין אותן כדרכן עיו"ט ואין נפסלין בלינה דאין התנור מקדשן ואפ"ה אסור לאפותן ביו"ט ולא אמרינן אם רוצין מותר לאפותן בעיו"ט ואם רוצים מותר לאפותן ביו"ט משום הואיל ודו"ק:

(שם) ורשב"א פי' וכו'. עיין במהרש"א עד דלפי מה דבעי למימר השתא וכו'. ולענ"ד ע"כ תרוייהו צריכי דאיסור חמץ תלוי בהואיל אי בעי מתשיל עלייהו והיתר אפיי' בהואיל דכל חדא חזי' לי' לר"א ולר"י הוא להיפך וכן משמע מפירש"י כאן שפי' לר"א ואע"ג דאיכא חדא דלא חזיא משתריא דכל חדא וחדא וכו' ולר"י פי' אבל על אפייתה עובר דאיכא חדא דלא חזיא לי' דאל"כ נימא לר"א דאסור לאפותה ותטיל למים או לא יאפה עיסה כלל ביו"ט של פסח ולר' יהושע נימא דאם רוצה לא תקרא שם עד שתאפה ולכן לקמן דמדמי לה למחלוקת ר"ח ורבה דמיירי בהיתר אפיי' נקיט הואיל דכל חדא חזיא לי'. וכ"מ מדברי רש"י שם ד"ה ור' יהושע ע"ש. והנה לפי' המפורשים דלעיל גם דברי רשב"א קאי לרב"ח אבל לר"פ לא קשה כלל דלא ס"ל כלל להתיר ע"י הואיל ולמ"ש לעיל בעזה"י קאי גם לר"פ ודו"ק. ועיין מהר"ם ד"ה ואר"י וכו' עד רק כרב פפא וכו' ובד"ה דלא בעינן צירוף וכו' פי' מטעם זה וכו' כצ"ל:

(דף מ"ז ע"א) רש"י ד"ה ביו"ט מיבעיא וכו' ובהני ליכא למימר הואיל וכו' נ"ל דר"ל דאפילו הואיל לא שייך מה"ט כ"ש דבלא הואיל אין להתיר מהאי טעמא גופא ודו"ק:

(שם ע"ב) תוס' ד"ה כתישה וכו' בארעא דיליה וכו'. לא ידעתי אמאי נקטו דוקא בארעא דיליה בלא מתכוין לחרוש הול"ל במתכוין גם לחרישה ואפילו בארעא דחברי' ודו"ק:

(שם) דכיון דמשום יו"ט אסור משום וכו' כצ"ל:

(שם) ד"ה ועייל וכו' תימה לר"י וכו'. לכאורה הי' אפשר דס"ל לתנא אין איסור חל על איסור אפילו בכולל ולא חל איסור נבלה על גיד ובב"ח מיירי שאכל גם החלב אלא דלאוקימתא דעייל נבלה ר"ל וס"ל דאיסור חל על איסור אבל לשאר אוקימתות ס"ל אאחע"א אלא דלא משמע להו שיסבור התנא אאחע"א אפילו בכולל ודו"ק:

(שם) ד"ה שה ולא הבכור וכו' דכתיב בי' שה תמים וכו'. עיין מהרש"ל ומהרש"א והגהות הב"ח ולפי פי' מהרש"ל והב"ח דמאחת ממעט כן הי' יכול לומר גם לפירש"י דמיירי בעולה אבל לפי' מהרש"א לא שייך אלא לפיר"י ודו"ק:

(שם) ד"ה שה ולא בכור וכו' דנפקא לן ממסת וכו' כצ"ל: