גבורת ארי על יומא ח.

רבי מאיר סבר טומאה דחויה בציבור וכ"ת למאי דפי' למעלה מאן דיליף ממלואים צריך הזאה כל ז' כמו התם מגזה"כ לימא דכ"ע סברי הותרה אלא דר"מ יליף לפרישה ממלואים וצריך הזאה כל ז' מגזה"כ ולא משום ספק ט"מ ור"י גמר לה מסיני ולא צריך הזאה אלא משום מעלה דספק ט"מ די"ל דההי' סוגיא אליבא דר"ל אתיא דגמר לה מסיני ורצה לאוקמי מילתא דר"ל אליבא דכ"ע דאלו ר"י דגמר ממילואים ודאי כתנאי דר"י ור"ח דאמרו דאין מזין על של יוה"כ אלא ג' וז' בלבד לית להו להא דר' יוחנן ואיהו דאמר כר"מ לחוד מ"מ ק"ל כיון דאפי' למאי דס"ד השתא דלר"מ דחויה אפ"ה אי אפשר לומר דצריך הזאה כל ז' אלא א"כ ס"ל נמי דהזאה בזמנה מצוה דאם לא כן אכתי בג' וז' סגי והשתא האיך מוקי לה כתנאי הא אכתי י"ל דלכ"ע הותרה אלא דר"מ סבר טבילה בזמנה מצוה ור"י סבר לאו מצוה דהא למאי דס"ד השתא אפי' אי הותרה אפ"ה הזאה בעי ולר"י דסגי בג' וז' בע"כ משום דס"ל הזאה בזמנה לאו מצוה דאי מצוה אפ"ת הותרה כיון דמ"מ הזאה בעי למאי דס"ד השתא הוי בעי נמי בזמנה כמצותה אלא ודאי לר"י בזה לאו מצוה א"כ אפ"תלכ"ע דחויה או הותרה בהא פליגי ע"כ נמי במצוה ולאו מצוה ובהא לחוד סגי ונימא דרק בהא פליגי אבל בהותרה ודחויה בהא לא פליגי כלל וי"ל דזה המקשה ידע ההיא ברייתא דבסמוך דהי' שם כתוב על בשרו דס"ל לר"י דטבילה בזמנה מצוה וקס"ד דה"ה להזאה ולפ"ז הא דאמר ר"י אין מזין עליו אלא בג' וז' בלבד אע"ג דלמאי דס"ד השתא ס"ל הזאה בזמנה מצוה בע"כ היינו טעמיה דס"ל הותרה וכיון דהותרה לא איכפת לן בהזאה שתהיה בזמנה ובג' וז' לחוד סגי וכיון שכן א"א דר"מ פליג עליה בהא דאע"ג דהותרה בעי הזאה כל ז' משום הזאה בזמנה מצוה א"כ משוית פלוגתא חדשה בין ר"מ לר"י בהא מה שלא מצינו דפליגי תנאי בהא דלמר אע"ג דהותרה מ"מ בזמנה בעי ולמר כיון דהותרה בזמנה אינה מצוה מש"ה מוקי לה דפליגי בהותרה ודחויה דכבר מצינו דפליגי תנאי בהא לעיל אבל אי ס"ל נמי לר"מ דהותרה היה מודה לר"י דבג' וז' לחוד סגי ולא פליג עלי' בהאי סברא דאי הותרה אין להקפיד על הזאה בזמנה והמתרץ דדחי דלר"י לא אמרינן דטבילה בזמנה מצוה לא ידע האי ברייתא דלקמן דלר"י מצוה אבל אין לומר דהמקשה נמי לא ידע מההיא דלקמן והא דלא מוקי דלכ"ע הותרה ופליגי בזמנה מצוה משום דמשמע ליה מסברא דלכ"ע בזמנה מצוה דמנ"ל לומר כן מסברא:

אי ס"ד סבר ר"י הותרה הזאה כלל ל"ל ק"ל דלמא בעי הזאה משום שעיר החיצון הקרב ביוה"כ והוא נאכל לערב כדתנן בפי"א דמנחות (דף צ"ט) ואמרינן לעיל היכא דאיכא שיריים לאכילה לכ"ע מהדרינן אטהרה וכ"ת א"כ אמאי אין מזין עליו אלא ג' וז' לר"י כיון דדחויה היא א"כ הכי הו"ל למימר תיבעי להזאה כל ז' ולא להקשות להיפוך הזאה כלל ל"ל בשלמא מאילו של אהרן דאמר לעיל כיון דיחיד מהדרינן לק"מ דכבר עמדו התוס' עלי' ותי' דהא דמהדרינן אטהרה באילו אינו אלא חומרא בעלמא דכיון דזמנו קבוע לי' כשל ציבור דמי לדחות שבת וטומאה ודוקא בטומאה ודאית מהדרינן אבל מספיקא בהזאה ג' וז' סגי אבל מהא דשעיר החיצון שנאכל ודאי קשה דהא מדינא ראוי להדר בתר טהרה כדי לקיים בו מצות אכילה וי"ל דודאי הזאות הללו אינן אלא מעלה בעלמא וחומרא יתירא לחוש שמא נטמא במת תדע שהרי בכל ק"צ ויחיד דכל השנה לא חיישינן לה הלכך לא עבדו מעלה לחוש אלא משום קרבנות דעיקר כפרה דיוה"כ תלויה בהן כגון פר ושעירים דיוה"כ שמרובה כפרתן ועוד שנכנסין לק"ק אבל משום שעיר החיצון ואכילתו לא עבדו מעלה לחוש לספק טומאה דמאי אולמיה מכל הקרבנות ומ"מ צריכין אנו לסברת התוס' ג"כ דנהי דאהא שהקשו מאילו א"ל כדפירשתי גבי שעיר החיצון מ"מ אכתי תקשה לך מפרו של אהרן דנכנס לפנים ועיקר הכפרה תלויה בו והשתא נימא דמשום ליתא דידיה בעי הזאה לפיכך אכתי צריך לומר כטעמם של התוספות:

מקשינן הזאה לטבילה והקשו התוס' אמאי פשיטא לי' טפי בטבילה מהזאה ותירצו משום דכתיב והזה הטהור על הטמא ביום הג' וביום הז' וחטאו ביום הז' וכבס בגדיו ורחץ במים וע"כ האי דהדר כתב וחטאו ביום הז' לאו אהזאה קאי לומר דמצוה בזמנה דא"כ להדר נמי הזאה דג' כמו דהדר הזאה דז' אלא האי וחטאו משום ורחץ כתב רחמנא לומר דטבילה בזמנה מצוה ומאן דלית ליה טבילה בזמנה מצוה דריש להאי וחטאו כדאמר בפ"ג דקידושין (דף ס"ב) סד"א ה"מ לקדשים אבל לתרומה בחד נמי סגי קמ"ל וכן נראה מפרש"י וק"ל הא בפ"ק דקידושין (דף כ"ה) תניא הרי שהיה מזה וניתזה הזאה על פיו רבי אומר היזה וחכ' לא היזה ואמרינן בהאי קרא קמיפלגי והזה הטהור על הטמא רבי סבר והזה הטהור על הטמא וחטאו פי' על הטמא וחטאו חיטוי דהזאה על מקום הראוי לקבל טומאה בעינן ובנגיעת לשון מקבל טומאה ורבנן סברי וחטאו ורחץ פי' בעינן חיטוי דהזאה על מה שצריך רחיצה דהיינו טבילה והלשון א"צ טבילה כדאמרינן התם אלמא לכ"ע להני תנאי האי וחטאו אהזאה קאי ולא אטבילה והשתא אי האי וחטאו ביום הז' דוקא קאמר דהיינו בזמנה אדרבה להזאה בזמנה מצוה ש"מ אבל טבילה לא נשמע מיניה דהא מהזאה איירי האי וחטאו ולא מטבילה כלל והא ליכא למימר דמאן דאית לי' טבילה בזמנה מצוה לא דריש האי וחטאו אהזאה אלא אטבילה לומר דבזמנה מצוה ורבי ורבנן ס"ל כמ"ד טבילה בזמנה לאו מצוה ודרשו להאי וחטאו אהזאה לאורויי לן מקום הזאה היכא לרבי על מקום טומאה ולרבנן על מקום טבילה והא דלא דרשי דלהזאה בזמנה אתיא לומר לך דמצוה הוי כמו למאן דדריש ליה אטבילה דלמצוה בזמנה אתי י"ל דבשלמא למאן דדריש לי' אטבילה בע"כ למצוה בזמנה אתי דהא לענין אחר ליכא למידרש אלא להא אבל למאן דדרשי ליה אהזאה דאפשר למידרשי' על מקום הראוי להזאה ניחא לי' למידרש אהא מלומר דלהזאה בזמנה אתי ולפי' התוס' בלא"ה אי אהזאה קאי אי אפשר למידרש דלמצוה בזמנה אתי דא"כ ליהדר נמי להזאה דג' כדהדר להזאה דז' אלא ודאי ללמוד מקום הזאה אתי הא ליתא דא"כ הני תנאי דמפקי להאי קרא לטבילה בזמנה מצוה מקום הזאה מנ"ל אלא ודאי כ"ע מפקי להאי וחטאו להזאה וללמוד מקום הזאה היכא ולא לטבילה בזמנה מצוה אתי ואכתי תקשה אמאי פשיטא ליה טבילה בזמנה טפי מהזאה וקושית התוס' הדרא לדוכתי' וכ"ת למאי דפרישית דהאי וחטאו כ"ע אהזאה דרשו ללמוד מקום הזאה היכא א"כ מאי פריך התם בפ"ג דקידושין (דף ס"ב) וחטאו ביום השביעי ל"ל סד"א ה"מ לקדשים אבל לתרומה בחד נמי סגי קמ"ל הא האי וחטאו מיבעי לי' לכ"ע ללמוד על מקום הזאה אומר אני ולטעמיך לדברי רש"י ותוס' דללמד על טבילה בזמנה מצוה אתי למ"ד טבילה בזמנה מצוה א"כ מאי פריך וחטאו ל"ל ועוד איך מסיק דקמ"ל דאפי' לתרומה לא סגי בחד הזאה הא האי קרא דוחטאו לא איירי כלל אלא מטבילה ואי למ"ד טבילה בזמנה לאו מצוה קא פריך לימא דמיבעי לדרבי ורבנן וללמד על מקום הזאה היכא אתי ולא למימר מלתא חדתא דלתרומה אתי דלא ככ"ע:

ורבי יוסי סבר לא מקשינן הזאה לטבילה קשה לי כיון דטבילה בזמנה מצוה ממילא הזאה צריכה להיות בזמנה ובלא היקשא דזה תלי בזה שהרי הזאה קודמת לטבילה כדכתיב והזה הטהור על הטמא ביום הג' וביום הז' וחטאו ביום השביעי ורחץ במים וטהר בערב ותניא בספרי אם הקדים טבילה להזאה עשה ולא כלום ואי אינו מזה בזמנה בין בג' בין בז' ממילא נדחית הטבילה לאחר זמן ואפי' אם היתה טבילה קודם להזאה כיון דטבילה אינה מטהרת בלא הזאה אין זה טבילת טהרה עד שיקבל נמי הזאה בזמנה ולא נגמרה מצותה של טבילה ועד לאחר הזאה תלויה ועומדת וכ"ש למאי דקי"ל דהזאה מעכבת לטבילה וא"א לטבילה אלא בתר הזאה וכיון דטבילה בזמנה מצוה ממילא צריכה נמי הזאה בזמנה כדי לטבול אחרי' בזמנה דמצוה היא וי"ל דלא אמרינן טבילה בזמנה מצוה אלא בבא הטהרה ע"י הטבילה ממילא אבל אם יש דבר אחר המעכב מלבא הטהרה ע"י הטבילה כגון טמא מת דצריך נמי הזאה אין כאן משום מצוה למנוע המעכב כדי שתבא הטבילה בזמנה: