גבורת ארי על יומא כו:

[מלואים: מנין להפשט וניתוח ששוין בזר ואע"ג דלא כתיב בהו כהן ומהיכא תיתי דבעו כהונה י"ל משום דכתיב לעיל מיניה גבי עולת בן בקר והקריבו בני אהרן הכהנים וזרקו את הדם והפשיט את העולה ונתח ה"א דוהפשיט ונתח אכהנים דכ"ר גבי והקריבו קאי תדע דהא גבי זריקה לא כתיב כהן אע"ג דודאי בעי כהונה וזר חייב עליה מיתה כדאמר לעיל אלא ע"כ וזרקו אכהנים דכתיב לעיל מיניה גבי והקריבו קאי ה"נ אפשר לומר והפשיט ונתח נמי אכהנים דוהקריבו קאי. ויליף לה מונתנו בני אהרן הכהנים אש דכתיב אחר והפשיט ונתח ואי ס"ד דכל העבודות הכתובים אחר והקריבו אכהנים דכתיב גבי והקריבו קאי ועליה סמיך למה לן דכתב כהונה גבי נתינת אש נימא נמי דקאי אכהנים דוהקריבו אלא ע"כ דהפשט ונתוח לא בעו כהונה ואי לא כתב רחמנא כהונה גבי נתינת אש דכתיב בתר הפשט ונתוח ה"א דונתנו אש קאי אהני דהפשט ונתוח דסמיך ליה ומינייהו קסליק דכשרים אפי' בזר ה"נ נתינת אש תהא כשרה בזר קמ"ל קרא דבעו כהונה והשתא וזרקו ודאי אכהנים דלעיל דגבי והקריבו סמוך למד מהא דבעו כהונה ובדין הוא דהול"ל דוהפשיט ונתח נמי אההוא כהנים סמיך אלא מדכתיב בתרי' גבי נתינת אש כהונה גלי קרא דכהונה דוהקריבו לא קאי אוהפשיט ונתח ואילך הנאמר קודם נתינת אש מיהו זריקה דכתיבא לפני פניו דנתינת אש אין לך להוציאו מכלל כהונה דוהקריבו דכיון דאיכא למימר דכהונה דגבי נתינת אש לא אתי אלא לאפוקי להפשט וניתוח לחוד דלפניו די לך ואין להוציא לזריקה דלפני פניו מכהונה דוהקריבו ועוד דבזריקה גלי רחמנא בהדיא במקום אחר דבעו כהונה דכתיב גבי עולת צאן וזרקו בני אהרן הכהנים את דמו ובע"כ ילפינן להו מהדדי שהרי והקריבו זו קבלת דם גבי עולת צאן לא כתיב ואפי' הכי בעי קבלה ש"מ דמעולת בן בקר יליף לה ה"ה דילפינן עולת בן בקר דזריקה בעי כהונה מעולת צאן ופי' זה עיקר דאילו לפי' א' דמכהונה דנתינת אש א"א למעט דלא קאי עליה כהונה דוהקריבו אלא לפניו ולא זריקה דלפני פניו תקשה לך מנ"ל למעט מכהונה דנתינת אש לב' מילי הפשט עם נתוח די לך למעט נתוח לחוד דלפניו ולא להפשט דלפני פניו אלא ע"כ כהונה דנתינת אש גלי על כל הכתוב לפניו ולפני פניו בתר והקריבו דלא בעי כהונה וזריקה דבן בקר דבעי כהונה מבן צאן נפקא ליה דכתיב ביה כהונה בהדיא. א"נ י"ל דהא דצריך מיעוטא להפשט וניתוח דלא בעי כהונה משום דה"ל בכלל דבר המזבח ומשום לתא דתשמרו את כהונתכם דמה"ט ר"ל בברייתא בסמוך דשחיטה בזר פסולה אי לא דגלי קרא דכשירה כדאמר בסמוך והא דפריך האי מיבעי ליה לגופיה והא למאי דפי' לגופיה ל"צ דנתינת אש בעי כהונהאי משום דהוי בכלל דבר המזבח ואי משום דהוי בכלל כהונה דוהקריבו ובע"כ נתינת אש דכ"ר גביה כהונה למעוטי הפשט ונתוח אתי י"ל דה"פ מנלן דהא כהונה דכ"ר גבי נתינת האש לא צריך כלל לגופיה אלא למעוטי מידי אחרינא לחוד אתא להפשט וניתוח דלא בעי כהונה דלמא לנתינת אש גופיה דלא בעי כהונה:

ושנים בידם שני בזיכי לבינה של לחם הפנים פי' בת"י האי תנא סבר בזיכין קודמין למוספין דאי מוספין קדמי משמר היוצא מקריב תמיד של שחר ומוספין ומשמר הנכנס מקריב בזיכין כדמוכח סוף החליל (דף נ"ו) א"כ אין ענינם לתמיד של שחר כלום וא"י להיות בפייס הב' כלל וק"ל דא"כ קשה סתמא אסתמא דהכא סתם לן תנא כמ"ד בזיכין קודמין למוספין וברפ"ה דפסחים (דף נ"ח) תנן תמיד בע"פ נשחט בז' ומחצה וקרב בח' ומחצה בין בחול בין בשבת ומאן דס"ל תמיד בע"פ שחל בשבת נשחט בז' ומחצה ס"ל מוספין קודמין לבזיכין עבד למוספים בו' ובזיכים בז' ועביד לתמיד בו' ומחצה דאלו למ"ד בזיכין קודמין בזיכין בה' ומוספים בו' ועביד לתמיד בז' ומחצה אלמא סתם לן תנא כמ"ד מוספין קודמין לבזיכין ואע"ג דתנאי היא אי מוספים קודמים לבזיכין אי בזיכין קודמין למוספין כדאיתא לקמן בפ"ג (דף ל"ד) מ"מ הו"ל להגמרא למרמי סתמא אהדדי ולשנויי הכי כדרך הגמרא בכ"מ ושם בפ"ג יתבאר עוד:

אם אינו ענין לתמיד של שחר הקשו בתו' הא האי קרא לאו בתמיד של שחר כתיב אלא גבי עולת נדבה בפ' ויקרא ובבן בקר ותי' דלקמן מוקי לה ר"א בעולת תמיד. ק"ל הא הכי אמרינן לקמן וערכו ב' ב"א ב' הכהנים ב' למדנו לטלה שטעון ו' ופריך האי בבן בקר כתיב שטעון כ"ד ומשני על העצים אשר על האש אשר על המזבח איזה דבר שנאמר בו עצים אש ומזבח הוי אומר זה טלה ופירש"י על העצים קרא יתירא הוא דהא כתיב ונתנו אש וערכו עצים וערכו נתחים ל"ל תו על העצים אשר על האש למידרש ביה דהני ו' כהנים הוצרכו לדבר שנאמר בו אש ועצים ומזבח והיינו טלה של תמיד שצריך למערכה חדשה. הרי הא לא אתיא לן דוערכו איירי בתמיד אלא משום דסיפא דקרא דאשר על האש מיותר דהא כבר כתיב ונתנו אש וערכו עצים ומ"מ האי וערכו עצים לגופיה אתי ואבן בקר דכתיב גביה קאי ולקמן אפרש ההיא דלא כראב"י ודלא כר"י ה"ג ת"י וגם תוס' אחרונים והת"י מפרשים דהא ברייתא די"ז מיירי מפייס שני והא דתניא י"ז דלא כר"י דאמר לא היה פייס למחתה אלא היה פייס לה ונכלל בתוך הפייס הב' ולא עם קטורת בפייס הג' דבשלמא קטורת לא היו מפיסין לה אלא חדשים מפני שמעשרת כדאמרינן לעיל אבל מחתה ס"ל להאי תנא שאינה מעשרת וצריך להפיס עליה חדשים וישינים וצריך לקובעה בפייס שכולן היו שווין בו ולכן היה בפייס שני ודלא כראב"י דס"ל דלא היה פייס למי מעלה אברים מן הכבש למזבח ולדידיה להשלים ד' פייסות בע"כ צריך פייס בפ"ע למחתה ואינו נכלל בתוך הפייס הב' ותמי' לי על פי' זה דא"כ פייס פעמים י"ג דתני ר"ח היכי משכחת לה דהא לעולם היה י"ד בפייס זה השני י"ג דקחשיב במשנתינו ופייס דמחתה דמוסיף ר"ח ולעולם לא משכחת לה פחות מי"ד וי"ג דר"ח המ"ל. ועק"ל דא"כ הו"ל תלתא תנאי במחתה לראב"י היה לה פייס בפ"ע להשלים ד' פייסות ולברייתא נכללה בתוך הפייס הב' של תמיד ולר"י לא היה לה פייס כלל אפי' נכללה לא אלא מי שזכה בקטורת אומר לזה שעמו זכה עמי במחתה אלא ודאי לכ"ע אינו נכללה בתוך הפייס הב' של תמיד ואין כאן אלא ב' מחלוקת לראב"י נותן פייס בפ"ע למחתה להשלים ד' פייסות ולר"י דאית ליה פייס מן הכבש ולמזבח לא היה פייס למחתה אלא מי שזכה בקטורת אומר לזה שעמו זכה עמי במחתה והתוס' שלנו פירשו הא דתניא י"ז לכל הפחות קאמר וקחשיב לכל הזוכין בכל הד' פייסות בפייס הא' א' דתה"ד ובשניה י"ג כהנים זוכין בו ובג' ב' א' דמחתה וא' דקטורת הרי י"ו זוכין ובד' א' דמן הכבש ולמזבח ודלא כראב"י דל"ל כהן [בפ"ע] דמן הכבש למזבח ודלא כר"י דל"ל דזוכה במחתה מחמת פייס אלא ברצון הזוכה בקטורת תליא אם רצה אומר לזה של ימינו זכה עמי במחתה ואם רצה אומר כן לאחר או מניחה לעצמו והא דאמרינן לעיל אי משכחת תנא דא"ל ה' והא תנא די"ז א"ל ה' פייסות י"ל דלעיל לא ידע מהא ברייתא. וזה תמוה לי לומר דלא ידע ועוד קשה סתמא דגמרא דידע להא אמאי לא מייתי לה לעיל. ולדידי א"צ לדחוק בזה נהי דס"ל להאי תנא די"ז כהנים זוכין בכל הפייסות מ"מ לא היו אלא ד' פייסות בלבד בא' ובאחרון זוכין בכ"א חד כהן ובשני י"ג כהנים זוכין בו ובשל ג' ב' א' למחתה וא' לקטורת ומ"מ פייסות אינן אלא ד' לחוד. ומ"מ ק"ל גם על פי' זה דא"כ הו"ל תלתא תנאי במחתה לראב"י הו"ל פייס בפ"ע להשלים ד' פייסות כדאמרינן לעיל ולר"י אין כהן אחר זוכה בה מחמת פייס אלא ברצון הזוכה בקטורת לחוד תליא ולהאי תנא די"ז הזוכה במחתה זוכה בה מחמת פייס ועל תוס' הישינים אנו מצטערין שמוסיפין לנו ע"י פי' במחלוקת אלא שבאו חדשים להוסיף ג"כ ועוד אם איתא להא הא ודאי לא הוי שתיק הגמ' לומר כן בהדיא ולא ע"י רמז עפ"י פי' וכ"ש במקום שיש לטעות לפ' הכי או הכי האי י"ז דקא מוסיף האי תנא אי אפייס ב' לחוד קאי כפי' ת"י ופייס למחתה להאי תנא היה בפייס ב' ואי היה בפייס ג' והא כל אפושי מחלוקת לא מפשינן ומה שדחק לתו' שלנו לפ' דלר"י דמחתה ברצון הזוכה בקטורת תליא הוא מדק"ל לעיל דרוצה לפשוט דכשהן מפיסין לעבודה א' מפיסין מדר"י דא' לא היה פייס למחתה ולידק מת"ק איפכא ותי' דע"כ לא פליגי אלא דלר"י ברצון הזוכה בקטורת תליא ולת"ק לא ליתא דלר"י לא ברצונו תליא וכבר פי' התם הא דמייתי מדר"י בענין אחר וגם התוס' עצמם בחד פי' פי' בע"א. ול"נ לפרש גי' זו ההיא דלא כראב"י ודלא כר"י כפי שהעידו התוס' שכן הגי' בכל הספרים והת"י כתבו שכן גורס ר"ח מ"מ אפרש לה ע"ד פירש"י לפי גרסתו דלא כראב"י אלא כר"י ואין כאן מחלוקת חדשה וה"פ דראב"י ס"ל לא מיבעי דלא היה פייס בפ"ע מי מעלה מכבש למזבח אלא אפי' כהן בפ"ע לא היה לזה והני תרתי משום חד טעמא הוי דמקום שכינה לאו אורח ארעא ואפי' כהן בפ"ע א"א משו"ה כ"ש שאין כאן מקום לפייס לגמרי והני תרתי א"א לא' בלא חברתה מיהו לת"ק דידיה דל"ל ה"ט מקום שכינה לאו אורח ארעא אלא אדרבא ס"ל ברוב עם הדרת מלך ומה"ט אית לן לאפושי בכהנים וצריך כהן חדש דווקא להעלות מכבש למזבח מ"מ אין טעם זה גורם לאפושי בפייסות ולהיות פייס בפ"ע למעלה מן הכבש למזבח דאפי' אם המעלה יהיה נכלל עם א' משאר פייסות הא איכא משום ברוב עם אלא משום דס"ל לת"ק דלא היה פייס למחתה בפ"ע כר"י וא"כ בצרי לה פייסות והא לא אמרינן כדא"ר לעיל לפיכך מכניס פייס דהמעלה תחת פייס דמחתה להשלים מנין ד' פייסות דא"א לפחות מהן הרי דהא דת"ק דראב"י חדא בלא חברתה אפשר דאפשר שיהיה כהן חדש בהעלאה משום ברוב עם מיהו פייס בפ"ע ל"צ ואי משום השלמת ד' פייסות הא אפשר להכניס פייס דמחתה תחת פייס דהמעלה ומיהו ת"ק דר"י בע"כ הכי ס"ל דכיון דאר"י לא היה פייס למחתה מכלל דת"ק דידיה ס"ל דהיה והשתא ה"ק והתניא י"ז ההיא דלא כראב"י פי' דס"ל שהיה כהן חדש להעלאה משום ברוב עם ודלא כראב"י דל"ל לאו אורח ארעא אלא כת"ק דידיה דחייש בהעלאה לה"ט דברוב עם מיהו בהא לא ס"ל כת"ק דראב"י שהיה פייס בפ"ע להעלאה משום דהאי ת"ק ס"ל דלא היה פייס למחתה ובע"כ צריך להכניס פייס דהעלאה תחתיה להשלים מנין ד' פייסות והאי תנא דברייתא זו די"ז ס"ל דהיה פייס למחתה ויש כאן ד' פייסות כבר והאי דהמעלה היה נכלל בתוך פייס ב' והשתא האי תנא די"ז לאו מחלוקת ג' הוא בסברא חדשה כמו לפי' ת"י ושלנו אלא הכל מיוסד על טעם א' דא"א לפחות מד' פייסות אלא דת"ק דראב"י ס"ל לא היה פייס למחתה בפ"ע ומשלימים לד' פייסות בע"כ בפייס דהעלאה והאי תנא כת"ק דר"י דהיה פייס למחתה בפ"ע מפני שהוא מעשרת וכיון דכבר נשלם לו מנין ד"פ ע"י פייס דמחתה מעתה פייסדהעלאה ליתא דהא כל הני תנאי ל"ל אלא ד"פ לחוד מיהו בהא ס"ל כת"ק דראב"י דחייש לברוב עם לפיכך מצריך כהן חדש להעלאה וכוללו בתוך פייס ב' ששם מקומו בהדי פייסות דעבודת קרבן תמיד ועוד דא"א לכלול בהדי ב' פייסות אחרונים דמחתה ודקטורת דכיון דס"ל דהיה פייס למחתה בפ"ע מפני חשיבתה שמעשרת ממילא אין מפיסין לה אלא חדשים כמו לקטורת עצמה א"א לכלול האי דהעלאה עמם וצריך לקובעה להעלאה בפייס כמותה שכולן שווין חדשים עם ישנים לכן הויא בפייס ב' והשתא האי תנא בהא ס"ל כמר ובהא כמר ואין אומרים סברא חדשה דלא ידע:

איל קרב בי"א. ק"ל מנלן הא בשלמא רישא דתמיד הוא עצמו קרב בט' נ"ל בגמ' מוערכו שנים וכו' למדנו לטלה שטעון ו' אבל הא דפר ואיל מנלן (מיהו הא דחביתין וסולת ויין דבא' א' נמי א"י מנין) וראיתי בירושלמי שא' ולמה איל קרב בי"א ופר בכ"ד כדי לעשות פומבי לדבר פי' פרהסיא והרגש לדבר ע"ש בבית אלהים נהלך ברגש מיהו בגמ' שלנו פ"ה דסוכה (דף נ"ב) משמע דה"ט משום דברוב עם הדרת מלך דאמרינן התם אמרו על בנה של מרתא בת בייתוס שהיה נוטל שתי יריכות של שור הגדול שלקוח באלף זוז ומהלך עקב בצד אגודל ולא הניחוהו אחיו הכהנים לעשות כן משום ברוב עם הדרת מלך:

אבל בקרבן יחיד אם רצה להקריב מקריב פירש"י אם רצה כהן יחידי להקריב את הכל ובלא פייס. וק"ל הא בע"כ אפי' בקרבן יחיד צריך מנין הכהנים בהקרבה כמנין דתנינן במשנתינו למעלה דהא אי' באגדה במדרש איכה על פסוק העיר רבתי עם מבקש את לידע כמה אוכלסין הוו בירושלים מכהניא את ידע הה"ד ויזבח שלמה את זבח השלמים אשר זבח לה' בקר כ"ב אלף וצאן ק"כ אלף ותנינן פר קרב בכ"ד ואיל בי"א והא התם קרבנות יחיד היו ולא של חובת ציבור ואפ"ה אין איל קרב בפחות מי"א ופר בפחות מכ"ד. ועוד ק"ל מההיא עובדא דפ"ה דסוכה דבנה של מרתא בת בייתוס שהיה נוטל ב' יריכות של שור הגדול ולא הניחוהו לעשות כן משום ברוב עם ואי בק"י אם רצה א' להקריב מקריב א"כ ההיא עובדא בע"כ בק"צ הוה מדלא הניחוהו והאיך אפשר לומר [כן הא] היה ע"י פייס וכ"ד כהנים זכו בהולכה זו דפר ע"י פייס והאיך אפשר לומר שהיה נוטל ב' יריכות לחוד מה שזכו בו ג"כ שאר כהנים והא לא מצינו ועוד מאי איריא לא הניחוהו משום ברוב עם ת"ל דא"א לו לגזול את שאר הכהנים שזכו עמו בפייס ג"כ בהולכת איברים הללו [ואין] לומר ששאר כהנים שזכו עמו מחלו לו חלקם דחלילה לומר כן דה"ל כמבזין קדשי שמים ח"ו הלכך נ"ל דהא דקאמר אם רצה להקריב מקריב היינו בלא פייס קאמר והיינו לישנא דאם רצה כלומר דברצה הדבר תלוי ולא בפייס אבל מ"מ פר קרב בכ"ד וכן כולן אפי' בק"י ואע"ג דלא תנינן פייסות גבי פר ואיל דק"צ דמוספי ר"ח ושל מועדים מ"מ ארישא דפייס דתנינן גבי טלה תמיד קאי וה"ק איל של ק"צ קרב בי"א וע"י פייס וכן פר בכ"ד נמי ע"י פייס ועלה קאמר בד"א דצריך פייס בק"צ אבל בק"י אם רצה להקריב בלא פייס מקריב. ומ"מ אגדה זו ק"ל דהא פר קרב בכ"ד וכן איל בי"א היינו בעולה שכולה כליל ומקטיר את הכל אבל הא דויזבח שלמה משלמים מיירי שאין מקריב מהם אלא חלבים ופדרים בלבד ובחד כהן סגי להו וי"ל מ"מ הא קתני סיפא דפר קרב בכ"ד הסולת והיין בג' ג' נמצא אפי' פר של שלמים צריך עכ"פ ז' כהנים וגבי איל תני הסולת והיין בב' ב' נמצא איל של שלמים אינו קרב בפחות מה' כהנים דהא שלמים טעונין נסכים דהיינו סולת ויין והא דקאמר ותנינן פר קרב בכ"ד איל בי"א ל"ד לומר דכ"כ כהנים היו צריכים לכל פר ואיל דשלמים דשלמה אלא אסיפא סמיך דהסולת והיינו דפר בג' ג' ודאיל בב' ב':

הפשטן ונתוחן של אלו ואלו שוין. בגמ' מפרש שוין בזר וק"ל מאי קמ"ל דהפשט וניתוח של ק"צ שוה לק"י להכשיר בזר פשיטא מהיכי תיתי לחלק בין של צבור לשל יחיד לענין הכשר זר והא דנ"ל בגמ' דכשירה בזר ואפ"ה לא איצטריך תנא לאשמועינן דאין לחלק בה בין ק"י לשל ציבור והא ודאי דאפילו בקרבן צבור נמי כשירה בזר כדאמרינן לעיל (דף כ"ה) גבי תמיד דק"ל הוי או דילמא זורק מקבל דא"א שוחט מקבל זימנין דשחיט זר ואע"ג דשחיטה חשובה דחייבין עליה משום שחוטי חוץ וגם היא מד' עבודות שמפגלין בהן ופוסלין במחשבת פסול כדאיתא בפ"ק דזבחים כ"ש הפשט וניתוח הקלין דפשיטא כיון דרבי רחמנא שכשירים בזר דאין לחלק בין ק"י לק"צ. ונ"ל דמלתא אגב אורחא קמ"ל דניתוח דק"י שוה לשל ציבור לכל דבר ומשום דתני לעיל טלה של תמיד איבריו קרב בה' ואיל בה' ופר בט"ו וכולן בק"צ דבעי פייס מיירי דגבי פייסות תני להו חוץ מהקרביים והיין והסולת שלהן וטעמא דמילתא משום דרחמנא א' ונתח אותה לנתחיה ולא נתחיה לנתחיה כדאמרינן בפ"ק דחולין לפיכך טלה ואיל שהן מן הצאן ובהמה דקה אי מנתחים לה יותר מלה' נתחים כאילו דתנינן הו"ל נתחיה לנתחיה ופר שהוא מן בהמה גסה וגדול במינו אי מחלק ליה עד ט"ו נתחים כפי המפורש במשנתינו ה"ל לנתחיה אבל לא יותר דהו"ל נתחיה לנתחיה וק"ל דק"י שוה לק"צ בהא דלא נתחיה לנתחיה ולא תימא דטלה או איל או פר עולה ש"י קרב אפי' במנין כהנים יותר ממנין המפורש לעיל ול"ל בה משום נתחיה לנתחיה בק"י קמ"ל דניתוח ש"י וש"צ שווין בהא. ומיהו מדתני נמי להפשט בהדי ניתוח בע"כ שוין בזר נמי קאמר וקמ"ל תרתי דהפשט ונתוח כשירים בזר ומיהו מש"ה ל"צ למיתנא דשוין בזר ק"צ לש"י דפשיטא אלא משום ניתוח ששוין ש"י לש"צ קמ"ל דאע"ג דכבר תנינן לה גבי פייס אפ"ה ש"י שוין להו וקמ"ל עוד מדתני הפשט דכשירין בזר וה"ה לניתוח דתני לה עם הפשט דקמ"ל כשירה בזר וזה שלא כדברי הרמב"ם שכתב בפ"ו מהל' מעה"ק אחר שכתב שמנתחין האברים של טלה ואיל ופר ע"ד ששנינו כתב ולמה לא יחלקו אבר הגדול של שור לחלקים שנאמר ונתח אותה לנתחיה ולא נתחיה לנתחיה בד"א בעולת הציבור אבל עולת היחיד אם רצו להוליך נתחים בפחות מאלו או ביותר מוליכין: