גבורת ארי על תענית י:

רבן שמעון בן גמליאל אומר במה דברים בדבר של שבח קשה לי דיוקא דרישאוסיפא אהדדי דברישא קאמר במה דברים אמורים בדבר של שבח כגון להתנאות בסודר של תלמידי חכמים וכדפירש רש"י הוא דאינו עושה אבל דבר שאינו לא של שבח ולא של צער עושה. ובסיפא קאמר בדבר צער עושה משמע אבל דבר שאינו של צער אע"פ שאינו של שבח אינו עושה. ומיהו בהא יש לומר דלא משמע ליה מילתא מציעי בין של שבח ושל צער בדבר המיוחד לתלמיד חכם אלא או של שבח או של צער לחוד משום הכי נקיט הני תרי גווני של שבח ושל צער לחוד ולפ"ז א"א למיקם שפיר אטעמא דרשב"ג אי עיקר האיסור תלוי בדבר של שבח או משום הואיל ואינו של צער לחוד מחזי נמי כיהורא ואסור:

וליכא למימר דמוחלפת ההיא דט"ב ור''ש אוסר בק"ש וט"ב דא"כ הא ט"ב דבר של צער ור"ש אמר בשמעתין דבר של צער עושה ורבנן אסרי בק"ש וט"ב אע"ג דט"ב דבר של צער ודלא כרבנן דהכא אלא רבנן דהתם ר' מאיר הוא דאמר בשמעתין דוקא תלמיד עושה כיחיד ולא כל אדם אע"ג דתענית דבר של צער הוא ורב שישא בריה דרב אידי שני התם לא תיפוך ורבנן אדרבנן לא קשיא הכא כיון דכולי עלמא עבדי מלאכה ואיהו לא עביד מחזי כיהורא אבל התם כיון דכ"ע קרי ואיהו נמי קרי לא מחזי כיהורא הא דמשני אליבא דרבנן ניחא לפי שיטה זו דרבנן ר"מ היא אפילו בדבר של צער חייש ליהורא אבל מאי דקאמר דר"ש אדר"ש לא קשיא התם בעינן כוונה ואנן סהדי דלא מצי לכווני דעתיה מחזי כיהורא אבל הכא לא מחזי כיהורא דהרואה אומר מלאכה הוא דאין לו פוק חזי כמה בטלני איכא בשוקא קשה למה ליה למימר גבי ט' באב דשרי מטעמא דכמה בטלני איכא תיפוק ליה דהוה ליה דבר של צער דלר"ש שפיר דמי. וכ"ש אם נאמר דהאי דק"ש נמי דמי להא דט' באב מטעמא דפירשתי אמאי אמר אע"ג דאנן סהדי דלא מצי ליה לכווני מה בכך הא מ"מ לית לן בה משום יהורא וצ"ל דרב שישא לית ליה הא דפרק בתרא דמדמה ט"ב לתענית דהוה דבר של צער. אלא סבירא ליה דט"ב לאו דבר של צער הוא הלכך אי לאו טעמא דכמה בטלני איכא בשוקא הוה אסור דס"ל לרב שישא אליבא דרשב"ג שאינו לא של שבח ולא של צער אסור וסיפא של צער שרי הוא דוקא דהא האי דט"ב ודאי לאו של שבח הוא ואפילו הכי אי לאו כמה בטלני הוה אסור מיהו אכתי קשה לי דרב שישא אמאי קאמר רשב"ג בשמעתין דהא דתענית שרי משום דדבר של צער הוא תיפוק ליה בלאו הכי שרי כדשרי בט' באב מטעמא דכמה בטלני איכא בשוקא אפי' בשאר כל הימים. וה"נ פוק חזי כמה בני אדם איכא שמתענין בשאר יומי וליכא למימר דמהאי טעמא לחוד ליכא אלא רשות לכל אדם לעשות עצמו כיחיד לתענית. אבל מטעמא דצער הוא לו מצוה נמי איכא כדקתני אבל בדבר של צער עושה וזכור לטוב מדקאמר וזכור לטוב אלמא מצוה איכא. ליתא דהא לר"ש דהאי דט' באב ליכא משום צער ואפ"ה קאמר לרבן שמעון בן גמליאל איכא מצוה לכל אדם נמי דקאמר אהאי דט' באב לעולם יעשה אדם עצמו כתלמיד חכם ונפקא ליה לר"ש אולי צ"ל לאו דוקא:

אולי מיותר אמנם לא לר"ש דאע"ג דאמר פוק חזי כמה בטלני איכא בשוקא גבי מלאכה משום דבטלני ממלאכה שכיחי הלכך לא מחזי כיהורא אבל מתענין לא שייך כולי האי מחזי כיהורא ואי לאו דר"ש דיוקא דרישא וסיפא דרשב"ג דשמעתין הוה ניחא דרישא דקאמר במה דברים אמורים בדבר של שבח איכא נמי אסורא לכל אדם. אבל בדבר של צער מצוה נמי איכא ודבר שאינו לא שבח ולא צער רשות איכא איסורא ומצוה ליכא אבל משום הא דר"ש אי אפשר לומר כן. דהא ט' באב לדידהו אינו לא שבח ולא צער אפ"ה איכא מצוה כמו שכתבתי החולה ונתרפא הרי זה מתענה ומשלים ולא דמי להא דתנן לקמן (דף י"ט) היו מתענין וירדו להם גשמים קודם חצות לא ישלימו תענית של גשמים שאני שאין צרה עוברת לגמרי אלא צרה של גשמים לבד אבל בשאר צרות מפני שאינו כן אמרינן דמתענה ומשלים כן פירש הר"ן בשם הראב"ד ולפ"ז אם היה מתענה על החולה ומת לא צריך להשלים דדוקא בנתרפא שייך להאי טעמא שאינה עוברת לגמרי שמא יחזור לחליו ורש"י פירש ונתרפא ה"ה אם מת החולה בעי לקיומי נדרו ולפירוש רש"י קשה מאי שנא מהאי דגשמים ובשם הר"ם פירש הר"ן דיש חילוק בין יחיד לציבור דציבור כשעברה הצרה שמתענין עליה אין מטריחין אותן לגמור ולפי"ז אתי שפיר גם לפירוש רש"י:

טעמא דאיכא דיבור בסוף פ"ט דסוטה (דף מ"ח) פירש רש"י ראויין לשרוף שעל מנת כן בא הרכב אש עליהם וקשה לי הא רכב אש לטובה הוא בא להעלות את אליהו לשמים כדכתיב בקרא ועוד דא"כ עברו אליהו ואלישע אהא שלא דיברו בדרך בדברי תורה מיהו התוספות פירשו שיש במדרש שהיו מדברים דברים בטלים. מ"מ הדבר תמוה מאוד ועוד דהגמרא קאמר בהדיא טעמא דאיכא דיבור משמע שהיו מדברים בדברי תורה. וכאן פירש רש"י והנה סוסי אש וכתיב בהאי עניינא הלוך ודבר ואהכי כתביה לאשמועינן דאי לאו שהיו הולכין בעומקה של הלכה לא היו ניצולין. משמע דהלוך ודבר מיותר להאי דרשה וזה נכון: