גבורת ארי על מכות ה:

שהרי הצדוקים אומרים עד שיהרג שנאמר נפש תחת נפש. תמיה לי דהאי קרא לא לגבי עדים זוממין כתיב דאלו בע"ז נפש בנפש כתיב בפ' שופטים ואלו האי קרא בפ' משפטים גבי וכי ינצו אנשים ונגפו אשה הרה וסיפא דקרא ואם אסון יהיה ונתת נפש תחת נפש ושביק תנא קרא דגבי ע"ז גופייהו ונקט קרא אחרינא:

יכול משעה שקבלו עדותן יהרגו ת"ל כו'. ק"ל איך ס"ד שמשעה שקבלו עדותן והוזמו קודם גמר דין יהרוגו הא ליכא כאשר זמם דמאן יימר דיתחייב ע"פ דלמא לא יגמור הדין להרוג ע"פ עדותן ובקרא כאשר זמם כתיב [וא"כ] קרא למעוטי ל"ל ושמא י"ל דקמ"ל אע"ג [דלא] גמרו הדין אחרי שנזמו שאם עדותן מספיק שהנדון ת"מ ע"פ יהרגו קמ"ל דלא כיון שהוזמו קודם גמ"ד. עי"ל דהאי עד שיגמר הדין דקאמר היינו שאחר גמ"ד יאמרו איש פלוני חייב דומיא דההיא דפ"ק דסנהדרין (דף ו') דקאמר נגמר הדין א"א רשאי לבצוע ואמרינן היכי דמי גמר דין איש פלוני אתה חייב איש פלוני אתה זכאי וקמ"ל קרא דאע"ג דכבר נמנו ורבו הסנהדרין לחייב הנדון ואינו מחוסר אלא לומר איש פלוני חייב ואח"כ הוזמו העדים פטורים דאין זה גמר דין הואיל ולא אמרו עדיין איש פלוני חייב מיתה אלא דלישנא יכול משעה שקבלו עדותן יהרגו לא משמע הכי. ונ"ל דהיכא דכבר נמנו לחייב הנדון אע"פ שלא [חסר]:

הרגו אין נהרגין. בפ"ק דב"ק פירשו התוס' בשם ריב"א דגבי ממון אפילו שילם ע"פ העדים זוממין חייבין דלא שייך בממון כאשר זמם ולא כאשר עשה דאפשר בחזרה ור"י מפרש דל"צ להאי טעמא דגבי ממון מחייבינן להו בק"ו דגבי ממון עונשין מן הדין והא דהרגו אין נהרגין היינו משום דהתם אין עונשין מן הדין. גם הרמב"ם כתב בפ"ק [מהל' עדות] אם יצא הממון מיד זה ליד זה בעדותן חוזר לבעליו ומשלמין לו. ונ"ל להביא ראיה לזה דאס"ד דגבי ממון נמי אמרינן כאשר זמם ולא כאשר עשה א"כ היכא שהעידו לזכות את החייב והוזמו לא ישלמו דהא קודם שנגמר הדין ע"פ אם הוזמו אפילו בעדות ממון פטורין כמש"ל ולא משכחת לה דין הזמה בממון אלא לאחר גמ"ד והא כיון דגמרו הדין ואמרו איש פלוני זכאי כיון שהלה מוחזק ומעכב ע"פ זה הו"ל מיד אחרי גמ"ד כאשר עשה. וגדולה מזו אמרינן בפ"ד דסנהדרין (דף ל"ג) דתנן ד"מ מחזירין בין לזכות בין לחובה ורמי עלה מהא דתנן דן את הדין זיכה את החייב חייב את הזכאי מה שעשה עשוי וישלם מביתו ושני ר"ח כאן שנטל ונתן ביד כאן של"נ ונתן ביד ופריך זיכה את החייב היכי משכחת לה דא"ל פטור אתה והא לא נשא ונתן ביד ומשני כיון דא"ל פטור אתה כמי שנטל ונתן ביד דמי אלמא זיכה את החייב מיד שפטרוהו הו"ל כמי שנטלו מזה בידים ונתנו לשכנגדו דאל"ה מחזירין את הדין כדאר"ח והדיין פטור מלשלם כ"ש דלגבי עדים בזיכו את החייב ע"פ עדותן דחשיב כאשר עשה דהא כאשר עשה דפטורין לאו בעושין בידים מיירי אלא בנעשה ע"פ עדותן ממילא ע"י הדיינים ושליח ב"ד ואפי' לרבינא דמוקי להא דנטל ונתן ביד דזיכה את החייב כגון שהיה לו משכון בידו ונטלו ממנו הא לא"ה לא ע"כ ל"ש לרבינא אלא דאי זיכה את החייב גרידא בלא משכון ל"ת כנוטל בידים ממש לחייב את הדיינין דפטור בלא"ה אבל לפטור את העדים משום כאשר עשה דאפילו בממילא אם נעשה ע"פ הו"ל כאשר עשה לפטרן הא ודאי מסתברא דאפילו רבינא מודה כיון דא"ל פטור אתה הו"ל כאשר עשה ועוד דכל למעוטי בפלוגתא בין שנויא קמא דנטו"נ לשנויא דרבינא עדיף מלומר דלשינויא קמא כיון דא"ל פטור אתה בזיכה את החייב חשיב לה אפילו בלא משכון כנטל בידים אפילו לחייב את הדיין ולרבינא בלא משכון לא חשיב אפילו לכאשר עשה ממילא לפטור את העדים משום כאשר עשה. והשתא אס"ד דבממון כאשר עשה נמי פטורין א"כ בהעידו לזכות את החייב לא מ"ל לעולם דין הזמה לחייבם דאי קודם גמ"ד לאו כלום הוא דהא אין דין הזמה עד לאחר גמ"ד אפילו בממון ואי לאחר גמ"ד בזיכה את החייב נמי ל"מ לה דהא כיון דנגמר הדין וא"ל פטור אתה לכ"ע הו"ל כאשר עשה וכיון שכן תקשה האיך עדים מעידין בד"מ לזכות את הנתבע כיון דא"א לקיים בהו דין הזמה הו"ל עדות שא"א יכול להזימה ולא הוי עדות אפילו בד"מ וכדאמרינן בפ"ז דב"ק (דף ע"ה) בעדות שאי אתה יכול להזימה קמיפלגי כגון דאתו סהדי וא"ל גנבת וא"ל אין גנבתי כו' ופריך והא קיי"ל עדות שאאי"ל לא הוי עדות אלא ע"כ גבי ממון כאשר עשה נמי חייבין וכדברי התוס':

חייבי מלקות מנין. פרש"י אמתניתין קאי דאמר אין עושין דין הזמה עד שיגמור הדין ולכאורה יש לפרש דקאי נמי אההיא דבריבי דאמר הרגו אין נהרגין ועלה קאמר ח"מ מנין דאם לא לקה הנדון לוקין ואם לקה אין לוקין וה"נ י"ל חייבי גליות מנין דאם גלה הנדון אין לוקין אם הוזמו [אבל] גם הרמב"ם [בפ"ק מהל' עדות] נמי כתב נהרג זה שהעידו עליו ואח"כ הוזמו אין נהרגין כו' אבל אם לקה זה שהעידו עליו לוקין. ונ"ל דה"ט דרש"י והרמב"ם משום דאע"ג דאינם ראוים ללקות מפני כאשר זמם דכאשר זמם ולא כאשר עשה אפ"ה לוקין משום לאו דלא תענה דלאו זה שייך בכל ע"ז אלא משום דהו"ל לאו שאין בו מעשה דאין לוקין עליו כדאמרינן בר"פ וה"מ בשלא נעשה מעשה ע"פ ולא נלקה הנדון אבל כל היכא שנעשה מעשה ע"פ שנלקה הנדון אע"ג דמעשה זו נעשה ממילא ולא עשו הן בידים אפ"ה לוקין ודמי להא דפ"ק דתמורה (דף ג') דאמרינן כל ל"ת שבתורה עשו בו מעשה לוקין לא עשה בו מעשה פטור חוץ מנשבע ומימר וא"ל ר"י התם לתנא לא תיתני מימר משום דבדבורי' עשה מעשה פי' שנעשה מחול קודש אלמא אע"פ שנעשה מעשה ע"פ דיבורו ממילא אפ"ה חשבינן ליה כאלו הוא עשה המעשה בידים ולוקין עליו ה"נ אע"ג דמעשה זו שנלקה הנדון ע"י נעשה ממילא והם לא עשו אלא דיבור בעלמא הואיל וע"פ דיבורם נעשה מעשה לוקין עליו. ולפ"ז בלא לקה הנדון הא דלוקין הוא מכאשר זמם ובלקה הא דלוקין לאו מכאשר זמם דהא ולא כאשר עשה אלא משום לא תענה הואיל ונעשה מעשה ע"פ אבל בלא לקי משום ל"ת ליכא דאין בו מעשה ומשום כאשר זמם איכא. מ"מ נ"ל דל"ד הא דכאשר עשה למימר דהתם גבי מימר ע"פ דיבורו ובשעת דיבורו נעשה מעשה דבשעה שמדבר ומימר עושה מחול קודש מש"ה חשיב מעשה ללקות עליו אבל ע"ז בשעת דיבורם שמעידין בפני ב"ד אכתי אין כאן מעשה עד בתר שעה שנגמר הדין ע"פ ונלקה הנדון ועל אותה שעה אין חייבים דהא לאו מידי עבדי ועיקר חיובן בא להם על שעת עדותן שהעידו שקר ועברו בלא תענה והא בשעה שעברו בלאו זה אכתי לא עשו ולא נעשה בדיבורן שום מעשה וכיון דמשום כאשר זמם ליכא דהא ולא כאשר עשה משום ל"ת נמי אין לוקין דהו"ל לאו שאין בו מעשה:

חייבי גליות מנין. פרש"י העידוהו שחייב לגלות והוזמו ותנן במתני' סופג את הארבעים מנ"ל עד שיגמור הדין דהני הואיל ולאו מדין כאשר זמם קא מיתרבו לא אתי מלקות דידהו מגז"ש דרשע רשע דמההוא לא ילפינן אלא ע"ז שהרשיעו הנידון ללקות דהאי רשע רשע בנידונין כתיב וכן פי' התוס'. וק"ל הא בפ"ג דכתובות (דף ל"ג) אמר אביי דעדים זוממין אין צריכין התראה דאס"ד צריכין התראה כי לא מתרינן בהו לא קטלינן להו מי איכא מידי דאינהו בעי קטלי בלא התראה ואינהו בעי התראה הא בעינן כאשר זמם לעשות וליכא ופריך אלא מעתה ב"ג וב"ח דלא מכ"ז קא מתרבו ליבעי התראה ומשני א"ק משפט אחד יהיה לכם משפט השוה לכולכם וא"כ ה"נ בהעידו שחייב גלות והוזמו דאין לוקין עד שנגמר הדין נילף נמי ממשפט השוה לכולכם כמו דמרבי התם דזוממי ב"ג א"צ התראה ממשפט א' דהא זוממי ב"ג ושל גלות תרווייהו לא מכאשר זמם אתיא מלקות דידהו אלא מוהצדיקו את הצדיק והרשיעו א"ה כדאמרינן ר"פ (דף ב') ועוד ק"ל הא אמרינן בפ"ק דסנהדרין (דף ג') ורפ"ד (דף ל"ב) דבר תורה א' דיני ממונות וא' ד"נ בדרישה וחקירה אע"ג דדרישה וחקירה לא כתיב בד"מ אלא בד"נ נ"ל ממשפט א' יהיה לכם וה"נ קרובין דפסולין להעיד נ"ל התם בפ"ג (דף כ"ז) מלא יומתו אבות על בנים ואמרינן התם אשכחן בד"נ בד"מ מנ"ל אמר קרא משפט א' משפט השוה לכולכם אלמא ילפינן ד"מ מד"נ לענין דרישה וחקירה ופסולי עדות קרובים אע"ג דלא גלי להו רחמנא אלא בד"נ ילפינן להו נמי לד"מ מקרא דמשפט א' להשוותם זה לזה ד"מ לד"נ וה"נ נילף חייבי גלות וחייבי מלקות מד"נ מה"ט דמשפט א' דאין עדים אם הוזמו נהרגין עד שיגמור הדין ע"כ לענין דרישה וחקירה ופסול קרובים אין לנו בח"מ וגליות אלא מד"נ ומקרא דמשפט א' והא כבר הקשו התוס' לקמן (דף ו') אהא דקאמרינן עדות מיוחדת כשירה בד"מ משום שנאמר לא יומת ע"פ עד אחד בד"נ הוא דאין כשירה אבל בד"מ כשירה דאמאי לא נילף ד"מ מד"נ מקרא דמשפט א' כדאמרינן גבי פסול קורבה ותירצו דע"כ האי קרא לאו בד"מ קאי דעד אחד מועיל לממון דלשבועה מיהו איתיה וה"ט לא שייך למימר הכא גבי עד שיגמור הדין וא"כ נילף לכולהו מד"נ מקרא דמשפט א' ול"ל דמש"ה לא ילפינן להא ח"מ וחייבי גלות ממשפט א' משום דחייבי ממון כתיבא נמי הכא בפרשה ע"ז דכתיב יד ביד דנ"ל מיני' דע"ז משלמין ממון ומהתם נ"ל נמי דאין משלמין ממון עד שיגמר הדין כדפי' התוס' וש"מ דבהא מילתא דעד שיגמר הדין לא אתי' כולהו מד"נ מהאי טעמא דמשפט א' דא"כ תיתי נמי חייבי ממון מהא וקרא דיד ביד ל"ל מש"ה איצטריך גז"ש לח"מ ולח"ג הא ליתא דא"כ תקשה לבתר דאסיק גז"ש וא"כ בכל עונשי הזמה שוים בהא דאין נענשין עד שיגמר דינו של נידון יד ביד ל"ל תיפוק לי' כולן ממשפט אחד ונילף לכולן מנפש בנפש דד"נ אלא ודאי האי יד ביד לאו להכי אתי לעד שיגמור אלא לתשלומי ממון אתא כדאמרינן ר"פ החובל (דף פ"ד) ורפ"ג דכתובות (דף ל') והא דעד שיגמור ממילא ש"מ ואכתי ג"ש לח"מ וגלות ל"ל תיפוק ליה ממשפט א':

ועוד ק"ל על פי' רש"י שפירש דזוממי גלות לא אתי' מהאי גז"ש דרשע רשע דמההוא לא ילפינן אלא ע"ז שהרשיעו את הנדון ללקות דהאי רשע רשע בנידונין כתיב וזה פלא דהא גז"ש זו דרשע רשע מפרש לה בפ"ק דסנהדרין (דף י') גבי הא דס"ל לר"י התם דחייבי מכות בכ"ג ואמר אביי אתיא רשע רשע מח"מ כתיב הכא והיה אם בן הכות הרשע וכתיב התם אשר הוא רשע למות מה להלן בכ"ג אף כאן בכ"ג והא זוממי ב"ג וה"ה של גליות מהאי דוהי' אם בן הכות הרשע איתרבו למלקות אלמא מיירי האי קרא בהרשיעו את הנדון לגלות ולא למלקות והשתא מאי קאמר ח"ג מנין הא מהא גז"ש דרשע רשע אתיא כיון דקרא מיירי בחייבו את הנדון לגלות והאי אע"ז של גלות קאי ורבינהו למלקות ועוד ק"ל על פרש"י ותוס' אי ס"ד דח"ג דהיינו אם העידו על הנידון שחייב גלות לא נפקא ליה מקרא דרשע רשע לעד שיגמור הדין הואיל ולאו מדין כאשר זמם איתרבו מלקות דידי' א"כ אפילו לבתר דמייתי גז"ש דרוצח רוצח א"כ אכתי מיבעי חייבי ב"ג מנין דעד שיגמור דהני נמי לאו מכ"ז איתרבו כחייבי גלות והא מגז"ש זו דרוצח רוצח לא אתיא אלא ח"ג דרוצח גבי דידהו כתיב אבל לעדי ב"ג אין לנו אותו ג"ש ומנין שאין לוקין עד שיגמור הדין וכ"ת ה"נ דלוקין אם הוזמו קודם גמר דין א"כ מאי מבעי ליה ח"מ מנין ח"ג מנין נימא אה"נ דלוקין קודם גמר דין אלא ודאי ש"מ דפשיטא ליה להגמרא דהא דאין עדים זוממים חייבים עד לאחר גמ"ד של נידון כללא הוא לכל דיני הזמה:

ולי נראה לפרש דודאי להא דעד שיגמור הדין בכל עונשי הזמה נ"ל מדגלי בדיני נפשות ומקרא דמשפט א' והא דקאמר הגמרא ח"מ מנין ח"ג מנין לאו אמתניתין קאי אלא אברייתא דבריבי דקאמר לא הרגו נהרגין הרגו אין נהרגין וקאמר ח"מ מנין דאם נלקה הנדון ע"י והוזמו אח"כ דאין לוקין וכן חייבי גלות מנין דאם גלה הנדון כבר ע"י לערי מקלט והוזמו אח"כ דאין לוקין והשתא ליכא למילף הא ממשפט א' דהא בד"מ אפי' שילם הנדון ע"י אם הוזמו אח"כ משלמין וכדפי' בסמוך והשתא מאי חזית לדמויי לח"מ וח"ג לד"נ מקרא דמשפט אחד נדמינהו לד"מ מהאי קרא גופי' דמשפט השוה לכולכם:

אין עדים זוממין נהרגין ואין לוקין עד שיזומו שניהם. ק"ל אמאי לא קאמר נמי דאין משלמין ממון עד שיזומו שניהם כדאמרינן לעיל (דף ג') אין עדים זוממין משלמין ממון עד שיזומו שניהם וי"ל משום דגבי ממון לא פסיקא ליה [דאמר עד שיזומו שניהם דאפילו] ניזום אחד נמי משלם ולאו מדין הזמה דודאי אפי' בממון אין דין הזמה עד שיזומו שניהם דהא טעמא דבעינן עד שיזומו שניהם הוא כדפרש"י דכתיב והנה עד שקר העד ואמר מר כ"מ שנאמר עד הרי כאן שנים עד שיפרוט לך הכתוב א' וה"ט שייך נמי בממון אלא משום דיני דגרמי כגון שהוציאו ממון ע"פ עדותן מנתבע לתובע ואח"כ הוזם א' מהם אע"פ שלא הוזם הב' מ"מ לא נשתייר כאן אלא עד אחד דהיינו השני שלא הוזם וכיון דבהזמה הא [הימנה] תורה להמזימין הו"ל עדות העד אחד שניזום שקר ודאי ובטל נמי ממילא העדות של שני דהא אינו אלא ע"א ואין ע"א נאמן להוציא ממון הלכך אם א"א בחזרה כגון שהתובע אלם או אין לו נכסים או שהלך למדה"י כיון דא"א בחזרה מחויב הוא לשלם משום דיני דגרמי ולא דמי לב' כיתי עדים המכחישים זה את זה דפטורין אפילו א"א בחזרה דשאני התם דתרי ותרי נינהו ואמרינן מאי חזית דסמכת אהני סמוך אהני אבל בהזמה דהמזימין נאמנין מגזה"כ כיון שהוזם אחד מהם ממילא בטל נמי בודאי עדות של השני והעד שניזום חייב לשלם משום דיני דגרמי מש"ה לא נקט אלא אין נהרגין ואין לוקין דפסיקא ליה מלתא דלעולם לא משכחת לה דנהרגין ולוקין בהוזם אחד מהם אבל בממון דמשכחת לה בנעשה מעשה על פיהם והוציאו ממון וא"א בחזרה דאפילו בהוזם א' נמי משלם אע"ג דבלא נעשה מעשה על פיהם בכה"ג דא"א לחייב [מדין] דיני דגרמי מדין הזמה אין משלם עד שיזומו שניהם כיון דלאו מלתא פסיקתא הוא לא קתני לה והאי דלעיל דאין ע"ז משלם עד שיזומו שניהם מדין הזמה קאמר ובדליכא לחייבו משום דיני דגרמי מיהו הא עובדא דיהודא ב"ט מייתי לה הש"ס בפ"ב דחגיגה (דף ט"ז) וגירסת כל הספרים התם נמי אין משלמין ממון עד שיזומו שניהם וגירסא נכונה היא ונ"ל שגם כאן גרסינן לה אלא ע"י ט"ס נשמט בבא זו דממון בשמעתין:

אלא להקיש שלשה לשנים מה ג' מזימין את הב' אף ב' יזומו את הג'. הכי גירסת הספרים דידן וה"ג נמי הרי"ף להקיש שלשה לשנים. ולכאורה אין גירסא זו נכונה ולהקיש ב' לג' מיבעי לי' למימר כדמסיק מה ג' מזימין את הב' דהא רובא נינהו ה"נ מקשינן ב' לג' דב' יזומו את הג' דהיינו מיעוטא מזימין לרובא וצ"ל דהני שנים ושלשה דקרא לענין היקש זה לא מיירי מן המזימין אלא מן הניזומין איירי וה"ק מה שנים ניזומין מן הג' אף ג' ניזומין מן הב' אע"פ שהן הרוב ומהג' מזימין את הב' דקאמר האי ג' לאו אג' דקרא קאי דהא קרא מניזומין מיירי ולא מזוממין אלא סיפא דמלתא דמזימין את הב' אקרא קאי ואב' דקרא שניזומין מן הג' וכן הא דמסיים אף ב' יזומו לאו אב' דקרא קאי אלא סיפא דמלתא יזומו את הג' אקרא קאי דקרא משלשה הניזומין מן השנים איירי ולהקיש שלשה לשנים דקאמר תנא נמי אניזומין קאי:

אף ב' מזימין הג' ומנין אפילו מאה ת"ל עדים. הקשו התוס' אימא עדים אתא אף לד' ונמצא א' מהן קרוב או פסול יותר מן הג' דכתיבי בקרא אבל טפי מארבעה לא וי"ל כיון שכת א' מזמת שתי כיתות הוא הדין מאה. כוונתם להקשות אהני תרי דנ"ל מעדים דאפילו מאה הן לענין הזמה הן לענין קרוב או פסול אימא עדים אתא אף לד' ולא יותר וע"ז תירצו דאין לחלק בין ד' שהן ב' כתות למאה. וק"ל ע"ז דהא תינח לענין הקישא דמזימין דכיון דמזימין לד' דהו"ל ניזומין ב' כתות ע"י א' שוב אין לחלק בין ב' כתות למאה אבל לענין הקישא דנמצא א' מהן קא"פ אכתי י"ל דאימא עדים אתא לד' ונמצא א' מהן קא"פ יותר מג' דכתיבי דהא לענין זה יש לחלק בין ד' ליותר מד' דהיכא דליכא אלא ד' וא' מהן קא"פ לא נשתייר מן הכשירים אלא ג' דנמצא אין הפסול מבטל עדות ב' כתות אלא של כת ומחצה אבל אפילו היכא דאיכא ה' עדים וא' מהן פסול דאכתי נשתיירו מן הכשירים שיעור ב' כתות אין לנו שכח הפסול כ"כ לבטל עדותן וכ"ש מאה ול"ל דראוי להשוות כל הני הקישא דג' לב' להדדי וכמו לענין הזמה אתיא מריבויא דעדים אפילו מאה מה"ט דפי' התוס' ה"ה לענין נמצא אחד מהן פסול אפילו מאה נפקא ליה מהאי ריבויא דעדים [דהא] ליתא דהא ר"ע דמקיש ג' לב' לענין קא"פ לא אתיא ליה הא דב' מזימין את הג' מהקישא כדפרש"י ולא אתיא הקישא אלא לנמצא אחד מהן קרוב או פסול לחוד. ונ"ל דודאי לענין נמצא א' מהם פסול אין סברא לחלק בין ג' לד' ולמאה דכיון דגלי קרא מהקישא דג' לב' דיש כח לפסול לבטל עדות הב' שעמו מגזה"כ אע"פ שב' כשירים לכל עדיות שבתורה וא"כ מה לי ב' ומה לי אם יש עוד ג' בלעדו או אפילו מאה פשיטא דמבטל עדות כולם ול"צ קרא להכי ואע"ג דלענין הזמה צריך לאתויי מאה מעדים היינו משום דהתם ה"א דאין דברי כת א' נגד ב' כתות אבל לענין קא"פ לא שייך ה"ט הלכך כיון דגלי קרא מהקישא דג' לב' שיש כח לפסול אחד לבטל עדות מעליא של ב' עדים שעמו ה"ה למאה שעמו והא ממילא ש"מ ול"צ קרא והא דקאמר מנין אפי' מאה ת"ל עדים היינו מטעם אחר ה"א דדוקא בג' אם אחד מהן פסול מבטל עדות הב' כשירים שעמו אבל אם יש ג' מבלעדו אינו מבטל עדותן משום דאמרינן בגמרא והוא שהעידו כולן בתוך כדי דיבור דהיינו כל אחד ואחד בתכ"ד של חבירו והשתא סד"א ה"מ היכא דליכא אלא ג' עדים וכל אחד ואחד העיד בתכ"ד של חבירו נמצא דעדות של האמצעי מצרפם שעדותו היה בתכ"ד של הא' ושל הג' הי' בתכ"ד שלו לפיכך כל מי משלשתם שנמצא קא"פ מבטל העדות דאם הא' נמצא פסול אע"ג דאין בו כח לבטל העדות של הג' שלא היה בתכ"ד אפ"ה אין כאן עדות דהא כיון דיכול לבטל העדות של האמצעי שהיה בתכ"ד שלו הא לא נותר כאן אלא עדות של הג' לבד ורחמנא אמר ע"פ שנים עדים יקום דבר והא ליכא אלא ע"א וה"נ אי הג' קא"פ מבטל עדותו של האמצעי שהיה עמו בתכ"ד ואין כאן אלא ע"א שהוא הא' ואינו כלום וכ"ש אם נמצא האמצעי קא"פ שמבטל עדות שניהם שהיו עמו בתכ"ד ואין כאן אפילו ע"א אבל היכא דאיכא כאן ד' עדים וכ"ש יותר אע"פ שהעידו כל א' וא' בתכ"ד של חבירו האף דאם נמצא בהן קא"פ אעפ"כ לא נתבטל העדות לגמרי דהא עדיין יש כאן ב' עדים כגון דאם הא' נמצא פסול נהי דיכול לבטל העדות של הב' שהעיד בתכ"ד עדות הג' שלא היה בתכ"ד של הא' קיימת וכ"ש של הד' והא יש כאן עדות של ב' עדים שהן הג' והד' וכן אם הפסול הוא הד' נהי שמבטל עדות הג' שהיה בתכ"ד שלו אפ"ה עדות הב' וכ"ש הא' שלא היו בתכ"ד של הד' קיימת והא יש כאן שני עדים קמ"ל ריבויא דעדים דאפילו בדאיכא יותר מג' דכתיבי בקרא אם נמצא א' מהן קא"פ איזה שיהיה מבטל כל העדות אפילו אם נמצא הא' או הד' פסול עדות כולן בטלה דכיון דפתיכי אהדדי זה בתכ"ד של זה וזה בשל זה הוו להו כולהו כעדות אחת וה"ה שהא' פוסל את הק' והק' פוסל את הא' כמו שא' פוסל את הד' והד' את הא' דמ"ש הא בהא נמי יש ב' עדים שאינם בתכ"ד של הפסול לפעמים כגון אם הפסול הוא הא' או הד' וכפי' ואפ"ה מבטל עדותן. והא ל"ל דעדים לא מרבי אלא בד' ונמצא א' פסול וכגון שהפסול הוא א' מן האמצעים כגון הב' והג' דהתם יש בו כח לבטל עדות [כולם] דאם הוא הב' נהי שאינו יכול לבטל את הד' שלא היה בתכ"ד שלו מ"מ כיון שמבטל את של א' ושל ג' שהיו בתכ"ד שלו ממילא עדות הד' אינו כלום דאינו אלא עד א' וכן אם הג' הוא הפסול כיון דמבטל את של ב' שלפניו ואת של ד' שלאחריו שהיה בתכ"ד שלו ממילא עדות הא' שלפני פניו אע"פ שלא היה בתכ"ד א' עם הג' אינו כלום דאינו אלא עד אחד אבל היכא שהפסול הוא הא' נהי שמבטל עדות הב' שהיה עמו בתכ"ד עדות הג' וכ"ש הד' שלא היה בתכ"ד עמו לא נתבטל והרי כאן ב' עדים ובאם הפסול הוא הד' אין בו כח לבטל אלא עדות של הג' אבל לא של הב' ושל הא' מה"ט וכיון שכן לא מיבעי במאה לא מ"ל דפסול א' מבטל כל עדות דהא איזה מהן שנמצא פסול עדיין יש כאן כשירים הרבה שלא העידו בתכ"ד שלו אלא אפילו אין כאן אלא ה' עדים גרידא אע"פ שהעידו כל או"א בתכ"ד של חבירו ל"מ לה בשום אופן דפסול א' מבטל כולן לא מיבעי באם הפסול הוא הראשון או האחרון דלא משכחת לה אלא אפילו הי' א' מן האמצעים נמי למ"ל דאם הוא העד הב' הא כאן הד' והה' דאינם בתכ"ד של הב' ואם הוא הג' הא כאן הא' והה' שאינם בתכ"ד שלו ואם הוא הד' הא כאן הא' והב' שאינם בתכ"ד של הד' דז"א דלהא ל"צ קרא דעדים לרבויי בד' ונמצא א' מן האמצעים פסול דפשיטא כיון דגלי קרא בג' דהפסול מבטל הב' שעמו ממילא נשמע לד' היכא דא' מן האמצעים פסול דמבטל עדותן ואי משום דבג' לא נותר שום א' מהן שלא נתבטל עדותו באם האמצעי הוא הפסול אבל בד' אפילו אי א' מן האמצעים פסול אפ"ה נותר כאן ע"א שלא נתבטל עדותו או הא' או הד' מ"מ להא לא צריך ריבויא דעדים לד' דפשיטא דעדות א' אינו כלום דכתיב ל"י עד א' א"ו כי איצטריך קרא דעדים לרבויי ד' להיכא דהא' או הד' נמצא פסול וקמ"ל קרא אע"ג דיש כאן ב' עדים שלא העידו בתכ"ד של הפסול אפ"ה מבטל עדותן וש"מ ממילא דאפילו עדות מאה נמי מבטל דמה לי תרי ומה לי מאה. ובהכי ניחא לי דל"ק ר"ע גבי הא דבא הג' להחמיר עליו ולעשות דינו כ"ב משום נטפל לעוברי עברה מאה מנין ת"ל עדים כדאמר ר"ע גופי' גבי נמצא א' קא"פ משום דלהא ל"צ קרא דמה לי נטפל לב' ע"ע מ"ל למאה דהא ב' נמי בלא נטפל לג' יש בעדותן כדאי ליענש הנידון ואפ"ה חייבו רחמנא להג' הנטפל להם ה"ה הנטפל למאה והא דמרבי לה למאה גבי קרוב או פסול ה"ט כדפי':

אף ג' נמצא א' מהן קרוב או פסול עדותן בטילה. האי פסול איני יודע בהי פסול איירי אי אפי' פסול מחמת עבירה בכלל או מיירי דוקא בשאר פסולין כמו אשה ועבד אבל פסולי עבירה לרבא דאמר בפ' זה בורר (דף כ"ז) מומר אוכל נבילות להכעיס כשר לעדות ולתיאבון הוא דפסול אע"ג דלהכעיס חמור ממנו משום דרשע דחמס בעינן שעבר עבירה בשביל הנאתו ומש"ה פסול דה"נ חיישינן דשקיל שוחדא ויעיד שקר וכיון דפסול רשע אינו מצד גזה"כ כמו פסול קורבה דאפילו משה ואהרן פסולין אהדדי כדאמרינן ס"פ מי שמת (דף קנ"ט) אלא משום חששא דלמא יעיד שקר ואלו היה ברור לנו שמעיד אמת בר עדות הוא אפשר לומר דאין מבטל עדות הב' כשירים שעמו דהא הוא עצמו אם היה ברור לנו שמעיד אמת עדותו עדות והרי הב' כשירים שעמו מגלין עליו שבעדות זו אינו משקר וא"כ הוא גופי' בעדות זו כא' מן הכשירים כ"ש שאינו פוסל הכשירים שעמו ואע"ג דקיי"ל כאביי דס"ל התם דאפילו אוכל נבילות להכעיס נמי פסול וא"כ בע"כ הא דפסלת תורה רשע לעדות גזה"כ הוא כמו פסול קורבה ולאו משום חשש דלמא משקר וא"כ ודאי פוסל ומבטל עדות הכשרים שעמו כמו קרוב מ"מ למאי דפי' הרי"ף דאין רשע פסול לעדות אלא א"כ עבר עבירה שחייב עליה מלקות דרחמנא קרי' רשע לחייבי מלקות דכתיב והיה אם בן הכות הרשע אבל אם אינו בר מלקות כגון שעבר על לאו שאין בו מעשה או לאו שניתק לעשה או לאו שבכללות כשר כמ"ש בשמו בספר העיטור וכן דעת קצת מפרשים והא ודאי דומיא דרשע דחמס אע"ג דלאו בר מלקות הוא ולא מיקרי רשע מודה דפסול כדמוכח התם דגזלנין ומלוי בריבית פסולין לעדות מה"ת ופסול זה ע"כ משום חשש עדי שקר וכמ"ש [הרמב"ם בפ"י מהל' עדות] והשתא גם אליביה יש להסתפק אי פסול כזה מבטל עדות הב' כשירים או לא:

וכה"ג יש להסתפק הא דקיי"ל בפ' יש נוחלין (דף ק') דלענין עדות בעינן תחלתו וסופו בכשרות אבל אם היה תחלתו בפסול אע"פ שסופו בכשרות פסול אי גבי פסולי עדות מחמת עבירה נמי בעינן תחלתו וסופו בכשרות ואי הי' פסול בשעת ראיה ובשעת הגדה היה כשר כגון שעשה תשובה פסול או דלמא לא בעינן תחלתו בכשרות אלא בגוונא דחשיב התם חתנו ומתה בתו או סומא ונתפתח שוטה ונשטפה חרש ונתפקח דכל הני אין פסולייהו משום חשש עדות שקר אלא מגזה"כ הלכך בעינן תחלתן נמי בכשרות כדנפקא ליה בפ"ד דערכין (דף י"ח) דאמר קרא או ראה אם לא יגיד בראיה והגדה תליא רחמנא מלתא אבל הפסול מחמת עבירה משום חשש עדות שקר נגעו בה ואלו ידענו שמעיד אמת עדותו עדות א"כ אין עליו תורת פסול כלל בשעת ראיה אלא משום הגדה שלא יעיד בשקר וכיון דבשעת הגדה כשר הוא ובחזקת שאינו משקר איגלי מלתא למפרע דראייתו היתה בהכשר ותחלתו וסופו בכשרות הוי ואפילו לאביי ברשע דלאו בר מלקות הוא ואינו פסול אלא משום רשע דחמס ומשום חשש עדות שקר בכה"ג לית לן בה:

עוד יש לי להסתפק אפי' בשאר פסולי עדות כגון קרוב או סומא וכיוצא בהן דבעינן בהו תחלתו וסופו בכשרות אבל אם תחלתו בשעת ראיה היה פסול אע"פ שסופו בשעת הגדה הוא כשר עדותו בטילה אי פסול כזה שתחלתו בשעת ראית העדות בפסול וסופו בשעת הגדה היה כשר פוסל ומבטל עדות הב' כשירים שעמו כדין נמצא א' מהן קא"פ דעדות כולן בטילה והאי נמי הא פסול הוא לפיכך פוסל נמי או לא ואליבא דהני מפרשים דפירשו דבראית הפסול לחוד אינו פוסל כל הכשירים שעמו אלא א"כ ראה עמהם וגם אח"כ העיד עמהם אבל בראיה לחוד בלא הגדה אינו פוסל אי פסול כזה שתחלתו בפסול וסופו בכשרות פוסל או אינו פוסל מי אמרינן כיון שהוא גופי' פסול הואיל ותחלתו היה בפסול פוסל נמי או דלמא הנ"מ דפסול פוסל היכא דהוא עדיין מפסולי עדות בשעת הגדה אבל היכא דשעת הגדה בכשרות הוא ואינו פסול אלא מפני שהיה קרוב או סומא וכיוצא בו בשעת ראיה ולא היה תחלתו בכשרות נהי דהוא גופיה פסול להעיד מ"מ אינו פוסל דהא ראיית הפסול לחוד אינו פוסל אלא א"כ הגדה עמו וזה בשעת הגדה כשר הוא והא שהוא גופיה פסול אינו אלא מפני שהיה פסול בשעת ראיה ולגבי עדותו גופיה שעת ראיה לחוד פוסלו לעולם לעדות ואינו חוזר ונראה אבל לפסול הכשרים שעמו שאינו פסול בשעת ראיה לחוד עד דאיכא הגדה עמו והגדה של זה בשעה שחזר להכשירו הוא ודמי להיכא שהיה כשר בשעת ראיה דודאי אינו פוסל דכיון דתרתי בעינן ראיה והגדת פסול והכא ראיה בפסול ליכא והגדה בלא ראיה אע"ג דפסול אינו פוסל ה"נ איפכא כיון דראיה נמי אינו פוסל בלא הגדה היכא דפסול בשעת ראיה וכשר בשעת הגדה נהי דפסול אינו פוסל עד דאיכא תרתי או נימא דאע"ג דפסול דשעת הגדה לחוד אינו פוסל התם ה"ט משום דבשעת ראיה כשר היה ואינו נפסל למפרע משא"כ היכא שהיה פסול בשעת ראיה אע"ג דבשעת הגדה הוא כשר אפ"ה פסול דשעת ראיה פוסל לעדות לעולם ואינו חוזר ונראה וה"ל בשעת הגדה דעדות זה נמי שם פסול עליו כיון דפסול הוא לזה העדות פוסל נמי כדין נמצא אחד מהם קא"פ:

ואין להביא ראיה מהא דפריך הגמרא נרבע יציל ופי' התוס' דמנרבע לרצונו פריך דיצילנו מפני דהו"ל רשע ורשע פסול לעדות וש"מ דרשע פסול ופוסל דהא האי פירכא ר"פ לאביי הוא דמקשה לה והא לאביי רשע פסול מגזה"כ ואפילו אינו דרשע דחמס אלא כמו אוכל נבילות להכעיס כיון דבר מלקות הוא כ"ש חייבי כריתות וחייבי מיתות ב"ד כמ"ש המפרשים והא רובע ונרבע דבר מחוייבי מיתות ב"ד הן הלכך פריך שפיר נרבע יציל אבל ברשע דחמס דלאו בר מלקות וכרת ומב"ד לאביי ולרבא בכל רשע אכתי א"ל דאינו פוסל והא דאיצטריך רבא לשנויי יקום דבר במקיימי דבר הכתוב מדבר לאו משום קושיא דנרבע יציל אלא משום קושיא דהורג ורובע יציל פי' יצילו את עצמם והצלת עצמן אינו מטעם רשע אלא משום דאדם קרוב אצל עצמו וקרוב בודאי פוסל:

מיהו יש להביא ראיה דפוסל מדאמרינן בפ"ה דסנהדרין (דף מ"א) אפילו בחקירות ב' אומרים ידענו וא' אומר אינו יודע עדותן קיימת כמאן דלא כר"ע ופירשו התוס' דלא כר"ע דמקיש ג' לב' לענין נמצא א' מהם קא"פ דאלו לר"ע אם אחד אמר איני יודע אע"ג דב' אומרים ידענו האי דאמר איני יודע כנמצא א' מהם קא"פ דמי דעדותן בטילה והא טעמא דאיני יודע דחקירות דעדותן בטילה גבי ב' עדים משום דהו"ל עדות שאא"י להזימה כדמפרש התם והא בע"כ היינו טעמא דעדות שאא"י להזימה דפסול משום חשש עדות שקר נגעו בה דלמא משקר ואינו מתירא מעונש כאשר זמם כיון דא"א יכול להזימו דהא ה"ט דבחקירות אמר איני יודע פסול ובבדיקות כשר אע"ג דשתיהן דאורייתא כדאמרינן התם והרי פסול דאיני יודע דחקירות דמי לפסול עד חמס דפסול משום חשש דלמא משקר ואם איתא דרשע דחמס אינו מבטל עדות הכשירים שעמו אפילו לר"ע מטעמא דהכשירים שעמו מגלין על עדותו שאמת העיד א"כ ה"נ בחקירות אי אמר איני יודע אמאי עדות הב' שעמו בטילה לר"ע הב' כשירים שעמו יגלו על עדותו שאמת העיד אלא ודאי ש"מ דכל כה"ג כנמצא אחד מהם קרוב או פסול לבטל עדות הב' כשרים שעמו: