אבן העוזר על הש"ס נט

נכון. ומ"ש הר"ן משיאור ישרף דחינן לעיל בראיות גמורות. וכל זה נלפע"ד ברור כשמש לדינא. ע"כ חמץ נוקשה שעבר עליו הפסח אסור בהנאה

דף מ"ג גמרא יכול יהא ענוש כרת ת"ל כו'. לכאורה הוא תמוה דכיון דלא נתמעט כרת אלא משום דליכא ריבוי מאי יכול יהא כו'. ומאי ת"ל דקאמר תו צריך ליתן טעם לעיל דף כ"ח (ע"ב) דר"ש בעי קרא ית רא למחמיץ מחמת ד"א. ולר"י נפקא לי' מדאפקי' בלשון מחמצת במאי קמיפלגי:

תו תימה לר' יהודה דנפקא לי' מלשון מחמצת ע"כ מייתר לי' חד קרא ללפני זמנו. תינח בהלאוין אבל בכרת מאי איכא למימר תרי קראי בכרת ל"ל מחמצת וחמץ. מ"ש בלאוי דמייתר לר"י ומ"ש בכרת דלא מייתר לי' קראי:

והנלע"ד לתרץ דר' יהודה לעיל קאי בשטת ר"א דחמץ ע"י תערובות בלאו. מש"ה ס"ל לר"י ר"פ כ"ש ופ"ק דשבת דאסור למכיר כותח הבבלי ל' יום קודם לפסח ע"ש. דמבואר דכותח הבבלי אסור מן התורה בפסח לר' יהודה. ותו דהא ס"ל לר"י פ"ק דכריתות דף ד' סוף ע"א ברש"י שם דחלב חולין אסור מדרשא דכל. הרי ר' יהודה דריש כל כר"א (ובזה א"ש שם דלא ס"ל לר"י היקשא דדם לחלב דס"ל לרבנן לענין אין ההיתר מצטרף לאיסור עיין ברש"י שם. היינו דע"כ ר"י כר"א ס"ל דהיתר מצטרף לאיסור ע"ש). וכיון דר"י כר"א ס"ל א"ש הכל. בשלמא בכרת לא קשיא לי לר"י למה לי תרי קראי חמץ ומחמצת. די"ל דמיבעיא לי' למחמיץ מחמת ד"א. ואף דבלא יתורא דקרא לשון מחמצת ע"כ כפירושו מחמת ד"א. י"ל דסד"א דוקא במחמיץ ע"י שאור דהוי חמץ גמור כמ"ש התוס' דף כ"ח (שם) בד"ה מחמת כו' לכן איצטריך קרא יתיר' דהשתא ע"כ למחמיץ ע"י שמרי יין הוא דאתי דאי ס"ד ע"י שאור לא הוי צריך לרבוי דחמץ גמור חשיב. אבל בקראי דלאוין ליכא למימר הכי דאף בלא יתירא דקרא ע"כ הוי מוקמינן הא דמחמיץ מחמת ד"א. בנתחמץ ע"י שמרי יין. דבנתחמץ ע"י שאור ליכא לאוקמי. דקשה מאי איריא שנתחמץ העיסה ע"י השאור. הא אפי' אם לא נתחמץ העיסה כלל חייב לר"י. דהא ס"ל לר"י על עירובו בלאו. וע"כ אי אפשר להחמיץ העיסה אלא א"כ נתערב השאור בהעיסה. אבל אם לא נתערב השאור בו אין העיסה מתחמץ חמץ גמור אלא נוקשה הוי כמ"ש התוס' פרק כל המנחות דף נ"ו ע"ב (בד"ה ומעשה שבת כו') ור"א נוקשה לית לי'. וכיון דע"כ בנתערב השאור בהעיסה מיירי תיפוק לי' דחייב משום עירובו דשאור לר' יהודה דאמר מין במינו לא בטיל וההיתר מצטרף לאיסור. ע"כ ליכא לאוקמי קרא דמחמצת דפירושו מחמת ד"א אלא בנתחמץ ע"י שמרי יין. אלא ע"כ קרא יתירא דלאוי איצטריך ללפני זמנו. אבל בכרת דלא חייב על עירובן כרת. שפיר י"ל דאי מקרא דמחמצת סד"א דוקא ע"י שאור מיירי. לכן איצטריך קרא יתירא דע"כ לשמרי יין הוא דאתי כדפי'. אבל ר"ש ס"ל כרבנן דעל עירובו בלא כלום. לכן גם בלאוי לא מייתר קרא לר"ש דאיצטריך למחמיץ מחמת שמרי יין דאי מלשון מחמצת סד"א דנתחמץ ע"י שאור. לכן קי"ל כר"ש בלאחר זמנו דאנן קי"ל כרבנן דר"א וליכא קרא יתירא לאחר זמנו. והשתא א"ש כאן דאמר יכול יהא ענוש כרת על עירובו כיון דאיתרבי אתרבי דשוה לגמרי לחמץ גמור. ע"ז אמר ת"ל כל אוכל חמץ כו' וקשה ל"ל האי קרא לא ליכתב רק קרא דכל אוכל מחמצת וע"כ צ"ל דסד"א דמיירי במחמיץ ע"י שאור ולא במחמיץ בשמרי יין. א"כ קשה האיך ס"ד לומר הכי דא"כ מאי איריא שנתחמץ העיסה אפילו לא נתחמצה העיסה כלל תיפוק לי' דחייב משום עירובו דשאור. אלא ע"כ צ"ל דעל עירובו אין חייב כרת. והא דפריך לקמן ומאי חזית דכל לרבות כו' אימא כל לרבות עירובו ה"ק מנלן לחייב נשים בחמץ ומצה ואז עכצ"ל קרא השלישי יתירא דיש בלאוי חמץ. אתי לאחר זמנו לר"י ולר"א דקיימי בחדא שיטה כדפי'. אימא נשים פטורות מהיקשא דמצה וע"כ איצטריך חד קרא להיקשא ומחמצת למחמת ד"א. והא דלא איכתב היקשא לגבי מחמצת. דאשמעי' אפי' חמץ גמור נשים פטורות כמו שאפרש לקמן בסמוך בתוס' ד"ה סד"א כו' עמ"ש שם. ודקשיא לך בכרת ל"ל תרי קראי כיון דחייב על עירובו כרת אימא לפני זמנו חייב נמי כרת. ואיצטריך קרא יתירא דכרת ללפני זמנו. וא"כ לאחר זמנו דבלאו מנלן. דטפי מסתבר שלא לחלוק בלפני זמנו בין לאו וכרת וכן בעירובו לא נצטרך לחלק בין לאו וכרת ולאחר זמנו אפי' לאו ליכא. כל זה נ"ל ברור

ע"ב בד"ה סד"א תימא לר"י כו' יש לתרץ לע"ד משום דב' קראי כתיבי כל מחמצת לא תאכלו ולא תאכל חמץ דקיל"ן חד לתוך זמנו וחד ללפני זמנו. לכן סד"א דזה אינו אלא חד מיבעיא למחמיץ מחמת ד"א ואידך מיבעיא לי' להקיש חמץ למצה. אך על זה הוי קשה ה"ל לכתוב כל מחמצת גבי היקשא דמצה. דהוי ילפינן תרתי מינה מדאפקי' בלשון מחמצת דע"כ למחמיץ מחמת ד"א והיקשא דמצה נמי. ומכח קושיא זאת הייתי מוכרח לומר דמקשינן לקולא. וע"כ אי הוי כתיב מחמצת גבי היקשא. סד"א הא דנשים פטורות דוקא במחמיץ מחמת ד"א דקילא. אבל חמץ גמור חייבין נשים כמו אנשים. לכן איצטריך לכתוב ההיקשא. ואיצטריך נמי כל מחמצת למחמת ד"א. והא דפריך לקמן לרבנן מנלן דנשים חייבות בחמץ כו'. היינו לרב דפסק כר"י או לרבא דפסק כר"ש וכרבנן דר"א. ועיין ברא"ש דפסק כר"ש בלפני זמנו

שם בד"ה מאן שמעת לי' כו'. קושיא זו ישבתי לקמן בס"ד בסוף הסוגיא בטוב טעם אי"ה

שם בד"ה כמאן כר"א כו'. לכאורה פי' התוס' דחוק דאביי ורבא יחלקו בפי' עירובו מנין. ושם משמע דלא פליגי אלא בפי' מקצתו מנין: תו גם לרבא י"ל כמו לאביי בפי' עירובו. ומ"ש התוס' שם דבכזית פשיטא דלא מתבטל הוא דחוק דלאביי חשיב פחות מכזית כמו לרבא בכזית: ונלע"ד לתרץ כל הקושיות שהקשו התו' על פי' רש"י דמה שהקשה התוספ' דזעירי יהי' דלא כאביי ודלא כרבא לא קשיא מידי דזעירי ורבא ס"ל בחדא. שיטה. דודאי לחצי קומץ אין צריך רבוי. דסברא הוא דכזית הוי הקטרה כמו בחישב להקטיר כזית בחוץ. וכן הקטיר כזית בחוץ דלכל זה אין צריך רבוי אף דחצי קומץ הוא. וע"כ הרבוי אתי להיתר מצטרף לאיסור וסתם חצי קימץ יש בו היתר להצטרף לאיסור דהרי קומץ שלם יש בו שני זתים. וע"כ יש בו סולת ושמן ומצוה לקמוץ ממקום שנתרבתה שמנה דכתיב וקמץ מסלתה ומשמנה וע"כ כיון דבפתיתין עם השמן יש בו שני זיתים. א"כ בחצי קומץ יש בו כזית דהיינו הפתיתין עם השמן. אבל בפתיתין בלא שמן ליכא כזית. דהא קי"לן ס"פ כל התדיר דף צ"א המנדב שמן לבדו בלא סלת קומצו להשמן ומקטירו. הרי גם בשמן לבדו שייך בו קמיצה א"כ כזית פתיתין בצירוף השמן שיש בחצי קומץ. ע"כ יש בפתיתין בלי השמן פחות מכזית. ולכן בהקטיר שאור דע"כ יש בתוכו שמן ככל המנחות רק במקום מצה נתן חמץ. וע"כ בחצי קומץ יש בו פחות מכזית שאור והשמן משלימו לכזית. הרי סתם חצי קומץ ההיתר מצטרף לאיסור זה ברור: ומ"ש התוס' גבי חמץ מנלן תערובות. י"ל דע"כ לאביי צ"ל עירובו מנין. משום די"ל דלא אסרה תורה אלא היכא דהשאור מינכר בעין אבל עירובו דלא מינכר השאור שרי להקטיר. וע"כ משום דלא דמי לאיסורי אכילה דלאדם דאין צריך רבוי כיון דטעמא דאיסורא קא טעים. לפ"ז גם לרבא י"ל הכי בכזית כיון דלא מינכר איסורו לא אסרה תורה בהקטרה מש"ה צריך רבוי. אבל חמץ לא גרע משאר איסורי תורה דכזית בכא"פ דאורייתא וכן טעם כעיקר כיון דטעמא דאיסורא קא טעים. ומ"ש התוס' מדאמר לקמן עד שיבלע בבשרה. י"ל התם לא איירי בהכי אלא כדפי' רש"י שם דאשמעינן דלא נאסר בנגיעה בעלמא. וראיה מדפריך לקמן באיסורי נזיר דמצטרפין זה לזה השתא היתר מצטרף לאיסור איסור ואיסור מיבעיא. ומאי פריך הא י"ל דאשמעי' אפי' לא נבלעו זה בזה האיסור עם ההיתר אלא כל א' מינכר לעצמו. דאז ההיתר אין מצטרף להאיסור אף דאכלן בבת אחת אפ"ה איסורי נזיר מצטרפין. אלא וודאי כל שאכלן בב"א. אפי' כל א' בעיני' מצטרפין. וכ"מ בתוס' לקמן (דמ"ה ע"א) בד"ה ר"ח גריס כו'. ומ"ש עוד התוס' בהא דאמר כמאן כר"א הא לרבנן נמי מצי אתיא לרש"י איישב בס"ד לפנינו ברווחא. ושם יתברר ראיה ברורה לרש"י בס"ד אי"ה

דף מ"ד ע"ב בד"ה אלא יליף ובד"ה משום דהוי כו'. בשטה זו הקשו התוס' הרבה קושיות א' הקשו התוס' בד"ה מאן שמעת לי'. ובד"ה כמאן כר"א הקשו לפי' רש"י הא כרבנן נמי