אבן העוזר על הש"ס יח

דף ל"ו גמרא ומאי שופר נמי חצוצרות, עמ"ש רש"י ע"ז והוא דחוק, ולעד"נ לפרש ע"פ מה דקייל"ן בסי' ש"ח (ס"ג) דאם נטל בידו כלי שמלאכתו לאיסור דהואיל וכבר בידו הוא יכול לטלטלו לאיזה מקום שירצה, והדברים ברורים בעיני דדוקא בכלי הדין כן, דהואיל שהקילו בו לטלטלו לצורך גופו או לצורך מקומו לכן כל שכבר בידו הוא יכול לטלטלו לאיזה מקום שירצה, אבל במוקצה גמור אף שכבר בידו הוא כגון שנטל פרי לאכול ונטל הגרעון בידו שהוא מוקצה צריך מיד לזרוק מידו, וכ"מ ס"פ נוטל וכ"מ ברמב"ם פ' ך"ו (דין י"ו) שכתב כל הגרעינין והקליפות שאין ראויין לאכילה אוכל את האוכל וזורקן לאחוריו ואסור לטלטלן וכו' עיי"ש, הרי מבואר דצריך מיד לזרוק לאחוריו, וכן בדין דאפילו בכלי הוצרכו התוס' והר"ן והפוסקי' להביא ראי' מהש"ס, והש"ס מיירי בכלי שמותר לטלטלו לכתחלה לצורך מקומו וגופו, אבל במוקצה גמור דאפי' לצורך מקומו וגופו אסור בטלטול בזה אין לנו ראיה, ע"כ אף שכבר בידו, אסור לטלטלו, ודברי האגודה והגמ"י כתבתי בחידושי לפרש דבריהן

ועפ"ז יש לפרש דה"פ דקשיא ליה להש"ס אחר דמשני הא ר"י הא ר"נ, למה הוצרכו החכמים ליתן שיעור לחזן הכנסת להוליך שופרו לביתו, הוא כיון דהשופר כבר בידו הא יכול גם בשבת לטלטלו לאיזה מקום שירצה, ובשלמא בלא תירץ דהש"ס הא ר"י והא ר"נ כו', הוי י"ל דשופר דין מוקצה גמור יש לו, ובמוקצה גמור אפילו כבר בידו אסור לטלטלו, אבל אחר דמשני הא רבי יהודא, דר"י אית ליה מוקצה, ואפ"ה מטלטלין שופר, ע"כ דשופר דין כלי יש לו, וא"כ קשיא הא כיון שכבר בידו הוא יכול לטלטלו, והיינו לשטת ר"ת שבתו' (ד"ה הא ר' נחמיה כו') דס"ל גם לר' נחמיה דיכול לטלטלו לצורך מקומו, ואמאי הצריכו חכמים ליתן שיעור לחזן הכנסת להוליך שופרו לביתו, וע"ז השיב הש"ס ומאי שופר חצוצרות, פירוש הא דנתנו שיעור לחזן הכנסת, היינו להוליך החצוצרות לביתו, דבחצוצרות היה תקע וחצוצרות מוקצה גמור הוא, דהא מקצה ליה לגמרי כמ"ש התוספות (בד"ה הא ר"י כו') דדין מוקצה גמור יש לו, דאפילו לגופו ולצורך מקומו אסור לטלטלו, לכן אפילו הוא כבר בידו אסור לטלטלו ולזה הוצרכו חכמים ליתן שיעור. ובאמת שכן משמע במשנתינו פרק החליל דהתקיעות שתקעו להבטיל העם ממלאכה בע"ש, בחצוצרות הוי תקעו להו ולא בשופר, דהא חשיב שם במתניתין (דף נ"ג ע"ב) שש תקיעות שתקעו בע"ש להבטיל העם ממלאכה, בין מ"ח תקיעות שתקעו במקדש, והתם על כרחך תקעו בחצוצרות, כמבואר במשנתינו שם דף נ"א ע"ב) ושתי חצוצרות בידם כו' תקעו והריעו עיי"ש

דף מ"ד ע"ב בתוספות ד"ה הא אין עליה מעות שריא כו', וקמ"ל דבאינה נשמטת כו'. עיין מהרש"א שנדחק. ולעד"נ לפרש, דהתוספות כתבו כן כי היכי דלא תקכה אמאי תנא ביש עליה מעות ושוכח,. ה"ל למיתני רבותא באין עליה מעות ובמניח. וע"ז כתבו התוספות וקמ"ל דבאינה נשמטת כו', פי' דלרבותא דסיפא נקיט הכי, דסד"א כיון דאפשר לנער המעות לא שרינן בטלטול גמור קמל"ן. ואם תאמר אפילו אי מיירי במניח נמי תקשה, מאי פריך, דאימא לעולם גם באין עליה מעות אסור, והא דנקיט יש עליה מעות לרבותא דסיפא נקטי', וי"ל דלק"מ דבשלמא אי הוי מיירי במניח, דאז עכ"פ המוכני אתקצאי דהוי בסיס לדבר איסור כמבואר סימן שי"א במ"א, וא"כ כיון דמטלטל המוכני שהיא מוקצה, מה לי יש עליה מעות ומה לי אין עניה מעות, ואפילו אם מנער מעליה המעות מאי בכך, דסוף סוף קמטלטל המוכני שהיא מוקצה, אך דבטלה לעיקר הכלי, לכן יש עליה מעות לא הוי רבותא כלל בסיפא, אבל אי מיירי בשוכח דאז לא נעשה המוכני מוקצה, ע"כ הוי שפיר רבותא בסיפא אף דיש עליה מעות ושוכח, דאז אפשר לנער המעות ממנה והמוכני לאו מוקצה היא, קמ"ל דאין צריך לנער המעות. וא"ת מנא להו להתוספות דאין צריך באמת לנער המעות בשוכח, י"ל דלמדו מהמתרץ דכר"ש אתי ולא הוי המוכני מוקצה, ואפ"ה אין צריך לנער, וזה ברור

דף סז ע"ב בד"ה כל היודע עיקר שבת כו' עד גזירת הכתוב הוא עכ"ל, והא דלא אמרינן נמי בשגגות מלאכות דכמו שידע בימים שבנתיים דמי, והא מבואר בסיפא היודע שהוא שבת כו', דאינו חייב על כל אב מלאכה שכפל בכמה שבתות אלא א', וכן מבואר בכריתות דף ט"ז דדוקא בשגגת שבת אמרינן ימים שבנתיים הוי ידיעה לחלק, הוא כדפירש רש"י שם דדוקא בשגגת שבת דיוכל לידע מעצמו חטאו שחטא, דאם יוודע לו שהוא שבת יוכל לידע חטאו, בזה הוא גזירת הכתוב דכמאן דידע חטאו דמי, אבל אם שגג במלאכות דלא יוכל לידע מעצמו חטאו, דהא צריך ללמוד אצל רבו, בזה לא אמרינן דכמאן דידע את חטאו דמי וק"ל

והנה כאן הקשו ג' גאונים בתוספות ג' קושיות על פי' רש"י ז"ל. ודחו פירושו, ואני הקטן אברר בס"ד. דרש"י האיר עינינו בפירושו לתרץ מה שתמהו התוספות מיד באותו דבור דהסוגיות סותרות זו את זו. ומה שהקשו לפי' רש"י ל"ק מידי ודבר זה אברר מדקדוק לשון רש"י כאן ובכריתות, דיש לדקדק טובא בדבריו, והעיקר תמי' הוא שבכריתות פירוש רש"י שם כמו שפירש התוספות דאע"ג דלא ידע כמאן דידע דמי, וסותר פירושו דכאן עיי"ש. תו תימא דבכריתות (שם ע"ב) הביא הש"ס משנתינו, ופי' רש"י שם וז"ל השוכח עיקר שבת דסבר שלא נכתב שבת בתורה דהיינו העלם זה וזה בידו שגגת מלאכות ושגגת שבת. היודע עיקר שבת שידע שמ' אבות מלאכות אסורות בשבת כו', דהיינו שגגת שבת וזדון מלאכות עכ"ל. וכאן פי' רש"י היודע עיקר שבת שידע שיש שבת בתורה ונאסרו בה מלאכות כו', משמע דאפילו בלא ידע כל הארבעים מלאכות אלא דשגג במלאכות נמי מיירי, גם בשוכח עיקר שבת לא כתב דהיינו העלם זה וזה בידו כמ"ש רש"י שם, תו קשה בהא דפירש רש"י ד"ה חייב על כל שבת ושבת, דהא לא שגג אמלאכות דיודע הוא שהמלאכות אסורות אלא אשבת הוא דשגג עכ"ל. והא למאי דקא פשיט רב נחמן בעיא דרבא לקמן (דף ע' ע"ב) דהעלם זה וזה בידו פי' דשגג בשבת ושגג במלאכות אינו חייב אלא א', א"כ למה ליה לפרש דיודע הוא שהמלאכות אסורות מה שאין צריך לפי האמת, אלא הל"ל כיון דשגג אשבת

וכדי לתרץ כל זה נ"ל דרש"י כיון לתרץ התמיה הגדולה אשר תמהו התוספות, באשר דיש לדקדק עוד שם בכריתות למ"ד בשגגת שבת קא. מבעיא ליה לר"ע אי ימים שבנתיים כו', דלמה מיבעיא ליה לר"ע בעושה מעין מלאכה א' בשבתות הרבה, הא אפילו בעשה הרבה מלאכות דהיינו כל שבת עשה מלאכה אחרת נמי ה"ל לאיבעי, ועכצ"ל עפ"י מה דמבורר ונודע לנו שלא חייבה התורה שני חטאות בעושה שני מלאכות בשבת, אלא אם כך עושה שני מיני מלאכות כמו קצר וטחן בשגגת מלאכות, וכן אם קצר בשגגת שבת וזדון מלאכה, וחזר וטחן בשגגת מלאכה וזדון שבת, בזה הוא דחייב ב', דה"ל שני מיני מלאכה ושני מיני שגגה, אבל אם עשה שני מיני מלאכה בשגגת שבת, אף דשני מיני מלאכות הם מ"מ חד שגגה לשניהם, וכן אם עשה מלאכה אחת בשני מיני שגגה, כגון שקצר בשגגת שבת וזדון מלאכה, וחזר וקצר בשגגת מלאכה וזדון שבת, דה"ל שני מיני שגגה, אפ"ה כיון דחדא מלאכה היא אינו חייב אלא א' כדאמר לקמן דף ע' שם, הרי דאנן בעינן תרתי לחיובא דשני חטאות, דליהוי שני מיני מלאכה ושני מיני שגגה. והשתא הא דאמרינן לקמן (דף ס"ט ע"ב) אסיפא דהיודע עיקר שבת כו' מנא הני מילי, ואמר רב נחמן דילפינן מקרא דשמירה אחת לכל שבת ושבת עיי"ש. היינו משום דאמתניתין קאי דמיירי להדיא בעושה הרבה אבות מלאכות בשבתות הרבה, פי' שעשה בכל שבת אב מלאכה אחרת וכולם בשגגת שבת, והטעם משום דמצינו דידיעת החטא מחלק את החטא, דהיינו אם אכל ב' זיתי חלב ונודע לו בנתיים, דחייב ב' חטאות משום דידיעת החטא מחלק את החטא, דהוי כאלו אכל חלב ודם דהוי שתי עבירות, וע"כ ה"ה הכא כיון דנודע לו בנתיים שהיה שבת א"כ נודע לו השגגה. ולכן הידיעה הזו מחלק את השגגה דליהוי כאלו שגג בשני מיני שגגה, דכמו דידיעת החטא מחלק את החטא דהוי כאלו עשה שני מיני חטאים, כך ידיעת השגגה מחלק את השגגה דהוי כאלו שגג בב' מיני שגגה. ולפ"ז דוקא בעשה בכל שבת אב מלאכה אחרת הוא דחיוב על כל אחת ואחת, דה"ל מלאכות טובי ושגגות טובי, דהא ידיעת שבת שבנתיים עשאן כשני מיני שגגה וחייב על כל אחת ואחת, ומ"מ איצטריך קרא לזה, דאי לאו קרא סד"א דדוקא ידיעת החטא מחלקות, דבידיעת החטא נתחייב