עץ יוסף על ויקרא רבה ו:ד

פתר קריא בסוטה משום דק"ל דהוא עד יתירא הוא כדכתיבנא בריש פרקין מפרש ליה ע"ד הדרש בסוטה. דהשתא אתי שפיר דנקט נפש כי תחטא בלשון נקבה. ואיצטריך והוא עד לרמוז אל ועד אין בה כדמפרש ואזיל:

והוא עד ועד אין בה. ר"ל אע"פ שנאמר שם בסוטה ועד אין בה מ"מ הקב"ה הוא עד. ולפי שהעדות הוא בראיה או בידיעה דהיינו או ראה או ידע כפשוטו. קאמר שעדות ה' הוא משנ פנים. כי כלפי מ"ש שם ונעלם מעיני אישה דמשמע ולא מעיני הקב"ה. קאמר נמי הכא או ראה כי ה' רואה כל המעשים. וכלפי מ"ש שם ונסתרה שהיא מסתרת ענינה קאמר הכא או ידע כי הדברים נודעים לפני ה' בע"כ. שהחוטא בע"כ מודה לפניו כמ"ש ז"ל שאבריו ונשמתו מעידין בו. ומה שאמר בספרים אחרים ולא מעיני יבמה ט"ס הוא וצ"ל ולא מעיני הקב"ה [יפ"ת] וע' בהגהות הרד"ל:

אם לא יגיד כו' אם לא תגיד לכהן אע"פ שכתוב יגיד לשון זכר. כיון דאין זה אלא דרשה עלמא לא קפדינן בהכי:

פתר קריא בישראל משום דק"ל דהוא עד יתירא הוא. לכן מפרש לה על דרך הדרש בשמיעת האלה ששמעו ישראל לפני הר סיני שיעידו על הקב"ה ויגידו לאו"ה מה שראו ושמעו. ואתי שפיר דנקט והוא עד לומר שישראל עד להקב"ה כאומר אתם עדי וכדמפרש בסמוך: