עץ יוסף על ויקרא רבה ה

זש"ה והוא ישקיט. משום דק"ל מאי לאשמת העם. בעי לפרש דמשיח כצבור ור"ל שאין ה' נושא פנים לצבור טפי מיחיד אלא משוה אותם ליחיד כדלקמן סוף סי' ג'. ולהכי מייתי האי קרא דכתיב ביה על גוי ועל אדם יחד. ואיידי דמייתי ליה מפרש כוליה קרא:

ישקיט מעולמו כו' האי קרא בעניינא דדור המבול משתעי. ואהא מפרש הכא והוא ישקיט מעולמו כלו' כך אמרו דור המבול והוא ישקיט מעולמו מלהיות משגיח בו לעשות הדין בעושקים הרשעים. ומי ירשיע כלו' אם הוא אינו מרשיע אותם בדין. מעתה מי ירשיעם לחייבם בדין. לפיכך גם הם לא עשו דין בארץ באומרם שהעולם הפקר לית דין ולית דיין. וכן אמרו והוא יסתיר פנים מעולמו מצעקת הנעשקים והצדיקים לעשות עמהם אות לטובה. ואם הוא מסתיר פנים מעולמו מי ישורנו פי' מי יביט וישגיח בו לטובה. ולפי שכפרו דור המבול בהשגחה לגמרי בין השגה הכללית דהיינו על כלל האומה ובין בהשגחה הפרטית דהינו פרטי האנשים. לזה אמר שם אליהו במענתו שאמרו דור המבול והוא יסתיר פנים וגו' ועל גוי ועל אדם יחד. כלו' בין על גוי כלל האומה ובין על אדם פרטי בשניהם יחד אינו משגיח כלל. ועל זה אמר בעל המאמר שהוא כדיין שמותחין את הוילון לפניו ואינו יודע מה נעשה בחוץ. ומביא ר"מ בעל המאמר ראיה שאליהו אמר זה בשם דור המבול ולא כמדבר בעד ח"ו. שהרי כך אמרו דור המבול בפירוש עבים סתר לו ולא יראה כלו' שהוא כאילו משים ענן וערפל סביביו לבלתי השגיח בעולם. והאי קרא דעבים סתר לו וגו' ע"כ נאמר בשם אומרו דהיינו דור המבול כדכתיב בתריה האורח עולם תשמור אשר דרכו מתי און אשר קומטו ולא עת נהר יוצק יסודם. אשר כל זה נדרש בדור המבול. ובזה הוכיחו אליפז לאיוב לומר שגם הוא הלך בעקבות דור המבול לכפור בהשגחה. וממילא אף מקרא זה והוא ישקיט וגו' נדרש בדור המבול שאליהו אמר זה בשם אומרו דהיינו דור המבול [נזה"ק]:

דייך מאיר כלו' דייך בדברים הללו שאין כך כוונת הכתוב כי אינו דומה למאמר עבים סתר לו כי נזכר שם מפורש בשם אומרו. אבל כאן נאמר סתם והוא ישקיט ומי ירשיע וגו' כאילו הוא מדבר בעדו. ולא הו"ל לסתום במקום שיש לטעות בדבר הנוגע לאמונה. והו"ל לפרש ולומר ויאמרו הוא ישקיט ומי ירשיע וגו':

ומי בא וחייבן. ור"ל שמקרא זה דבק למ"ש למעלה האמור למלך בליעל כו'. וזה כלפי מה שהיה איוב מיחס עול במשפטי ה' היה מוכיחו שאין מן הראוי שיאמרו למלך שעושה שלא כדין. וזה אם מצד שאין ספק שכל דרכיו משפט כי מלך במשפט יעמיד ארץ. ואם יראה הפך זה. דברים בגו. וכן הקב"ה ודאי שעושה משפט. או שעם שיהיה האמת שעושה עול מי הוא זה אשר מלאו לבו לומר מה תעשה. כי מאחר שהוא מלך הכל ברשותו וכל אשר עושה בשלו עושה: וכן השי"ת שברא העולם והכל שלו יכול לעשות מה שירצה ומי יאמר לו מה תעשה. ולזה הביא ראיה מדור המבול שכשהשפיע להם ה' שלוה לא נמצא מי שמיחה בידו לומר לו למה תעשה כה עם היותם חייבים מאד. כי ידעו דדברים בגו. וכן כשהסתיר פניו מהם לא נאמר לו שעושה שלא כשורה [יפ"ת בב"ר פ' ל"ו]:

זרעם נכון לפניהם. דאיוב לפרש מעשה דור המבול בא כדאי' בב"ר פ' כ"ו. והמקראות הללו בדור המבול משתעי שהם הצליחו כל כך ואמרו לאל סור ממנו:

נ"כ נכון. ומופנה לג"ש. דאל"כ די שיאמר זרעם לפניהם. דהכנה מאן דכר שמיה:

ונאמר להלן היו נכונים. וניחא ליה למילף נכון מנכון אע"ג דלא מיירי באשה:

בניהם ובני בניהם. כלומר שהיו רואים בני בנים רבים. שזהו שם הצאצאים בני בנים היוצאים מן הבנים. אחר שילדו מהר עת אחר עת:

יניקיהון בניהן ובנותיהן:

בערבייא צווחין לינוקא עוילא. פי' בלשון ערבי קורין לתינוק עוילא. ור"ל דלא תימא דאקטני השור והפרה שנזכרו לפניו קאי דא"כ אין זה חידוש כלל שדרך העגלים לרקד ולדלג כבני צאן. אלא בתינוקות מיירי שהם בני אדם וארשעים הנ"ל קאי:

ירקדון כאילין שדיא. דאי רקידה בעלמא כלומר שהיו חזקים ובריאים כבר נאמר ישלחו כצאן עויליהם:

שורך טיבורך:

והדלק לי את הנר שהוא יותר מבקשת צור או סכין שצריך ללכת ברחוק עד שימצא נר:

עובדא. פי' מעשה:

דילידת שילדה:

לברא להבן הנולד לה באותה השעה:

בוצינא נר:

קטע חותך:

שריהון דרוחתא השר של הרוחות רעות:

עם דמתעסקין בעוד שהם מתאבקים זה עם זה לנצח זה את זה:

קרא התרנגול ומאז אין יכולת לשדים להזיק:

א"ל אזיל גלוג כו'. פי' א"ל השד לתינוק לך השתבח לפני אמך ותן תורה לאל שקרא התרנגול:

לאמא דאמך כלומר דרך הפלגה:

דלא קטעת אמי שורי. שלא חתכה אמי טבורי ואני חלש ומסוכן ואיני יכול להרוג אותך. כי השדים ג"כ מתים כבני אדם כדאי' בפרק אין דורשין. ומ"מ היה בו כח לעמוד כנגד השד:

פחד המזיקים כד"א מפחד בלילות:

מי א"ל שלא עשית כשורה. שאע"פ שרשעים היו. מ"מ היותם נדונים בדין קשה זה. ועוד מה שהמית עולליהם וטפם יראה צד עול בדין:

כשורה ישורנו קדשיר דכנוי ישורנו משמע דקאי הקב"ה דעליו נאמר והוא ישקיט:

היה לו לעמוד את עולמו כו'. ר"ל שפי' הכתו' על גוי ועל אדם יחד שוה הדבר לפני ה' היה להעמיד העולם מאדם אחד היינו מנח כמו שהוא מאומה אחת. כי השם יצוה ברכתו ביחיד כמו במרובים. ולכן לא היה מי שיאמר לו שעשה שלא כשורה כי לא הפסיד העולם באבדן הרשעים (יפ"ת):

ארץ ממנה יצא לחם. ובסדום משתעי קרא כדכתיבנא בפ"ד:

לא ידעו עיט ולא שזפתו עין איה ר' לוי כו' כצ"ל. ועל עין איה מפורש הדין בר הדיא כו' (רד"ל):

בר הדיא היינו איה. דאיה ודיה אחת היא כדאיתא באלו טרפות. ומ"ש המת"כ מין נץ הוא. הוא לגירסת הערוך בחולין ס"ג ע"א הנץ כו' למינהו להביא את בר הדיא. אבל לפ"ז לא יתכן לומר שהוא איה דא"כ ל"ל לרבויי מן למינהו דנץ כיון דאיה כתיב מפורש (הרש"ש):

הוא צופה כו' ופי' דקרא כי מרבוי אילנותיו לא היה נראה לעיט ולאיה:

מי"ח מיל באלו טרפות תנא עומדת בבבל ורואה נבלה בא"י:

וכמה הוא מאכלה פרוסה כך הוא נוסח השאלתות. והזכיר זה לכאן לומר שאע"פ שמאכלו דבר קטן צופהו מרחוק להפלגת כח ראותו:

כיון דהוה קאי כו'. כשהיה עומד בר הדיא על אילנות בארץ סדום לא היה יכול לראות על הארץ:

מן חיליהון. מפני כח האילנות. ר"ל גובהן:

הגנן בעל הגן:

וכיון שאמרו מה שדי כו' נראה דצ"ל וכיון שאמרו נשכח הרגל מבינותינו ויסתיר פנים ומי ישורנו כשהסתיר פניו כו'. דהא מה שדי כי נעבדנו בקראי דמפרש לעיל בדור המבול קמיירי ועוד דלא אשכחן בשום דוכתיה שנזכר עון זה בסדום רק עון שכחת הרגל כדלעיל פ"ד ולקמן פ"ז ובפ' חלק (יפ"ת):

זה שבט יהודה ובנימין. שעיקר מלכותם בירושלים:

אלו עשרת השבטים. שעיקר מלכותם בשומרון:

שהם באים כו' ופי' נקובי מגזרת אשר נקבו בשמות. שהם נקובים ומפורשים ביחסם שהם מזרע שם ועבר שהיו ראשי הגוים שכל אחד היה בזמנו ראש בעולם בחכמה וחשיבות. ולפי שבאים ישראל מיחוס גדול לא היה להם להתעסק בתיפלות להזכיר ראשית וחשיבות שהיה בקדומיהם לומר מי חכם כזה ומי גבור כזה כמו שעושים או"ה כדמסיק תיכף בסמוך. אלא היה להם להזכיר הצדיקים הקודמים ולילך בדרכיהם אבל לא להזכיר חכמה וגבורה שזהו דרך או"ה. ועתה בחרו להם ישראל ג"כ דרך זה. וזה שאמר הכתוב ובאו להם בית ישראל. ור"ל שעם היותם משובחים ביחוס ממש צל צדיקים ותמיד הלכו בדרכיהם שאפי' כשהיו אוכלים ושותים ושמחים היו מברכים ומשבחין ומקלסין להקב"ה [כדאיתא באסתר רבה פ"ג] ועתה באו ג"כ בית ישראל להתעסק בדברים כאלו האומות. שאומרים ישראל להם כי גם ביניהם היו חכמים ועשירים כאחיתופל וקרח:

קרח לא היה עשיר מהמת"כ נראה דהיה לפניו הגי' פה כמו דאיתא לקמן בבמד"ר פ"י שלמה לא היה עשיר שנא' בו ויתן המלך את הכסף בירושלים וגו':

זו קטיספון פי' ארצות אלו להודיענו שלותם. שעם היות אלו הטובות שבארצות האומות. מ"מ של ישראל היו יותר טובות מדקאמר הטובים מן הממלכות האלה:

תלוליא תרגום ערי מבצר קרסין תלולין:

דפלסטיני ולא ידעתי מאי היא פלסטיני וא"א פי' ארץ פלשתים. והכי משמע מדקאי אגת פלשתים (יפ"ת). כתב הרד"ל וז"ל גת פלשתים כו' בא לדרוש מה ששינה לסמוך כאן מלת פלשתים לגת [כמו שהרגיש רד"ק] לומר שאין זו עיר אלא הוא תלוליא תלי עפר שבגבול פלשתים שיורדים מעליהם לעמק פלשתים עכ"ל:

ליומא של גלות כי הוא יום הרעה שהנבואים היו מתנבאים עליה:

הגשתם עצמיכם כו' פירוש שמקרבין עצמיכם לשבת בגלות אדום. ופי' המנדים ליום רע לפ"ז יהיה נראה מענין נע ונד כלו' שמניעים עצמם ללכת בגלות ומגישים עצמם לשבת בגלות אדום שנקרא חמס:

ערסין דפילי מטות של עצמות פיל:

בעבירות בש"ז של נשי חבריהם כדאמרו בפ' במה אשה:

קטיות וילונות ארוכים:

ואוכלים כרים מצאן ועגלים מתוך מרבק כשהיה כו' כצ"ל. ור"ל דאל"כ כרים מצאן למה לי לימא כרים ועגלי מרבק:

כל העדר לפניו ליקח השמן שבכולם:

בדברי נבלות הפה. דרשו נבל לשון נבלות דאל"כ מ"ש דפירש נבל טפי משאר כלי שיר. ומ"מ משום דאין מקרא יוצא מידי פשוטו מפרש לה נבל ממש. וזהו שמסיק מה היו אומרים כלום אמר דוד שירה אלא בנבל כלומר כי טוב לאדם שישמח ויגל בתוף וכנור שהרי דוד לא היה משורר אלא ע"י כלי הנגון. ולא ידעו כי דוד לא היה עושה לשמחת לבו רק להודות לה' ולעורר כוונת הלב להודות לה' ושתנוח עליו רוה"ק ע"י זה ע"ד ויהי כנגן המנגן:

קלוריא יין קרוש ונעשה כקלורית וע"י כן אפשר לזורקו מיד ליד ולא ישפך. והיינו במזרקי לשון זריקה:

בכוסות קטנים דמדכתיב מזרקי לשון רבים משמע שהיו שותים פעמים רבות. וזה להיות הכוסות קטנים שכשהכוס גדול ישבעו בשתיה אחת:

זרבובים פיות הרבה שיוכלו כמה בני אדם לשתות מהן. והראב"ד כתב בבעל הנפש שער המים והביאו הרא"ש בה' מקוואות סי' ל' שהוא קנישקנין שבשבת דף ס"ב (רד"ל):

מפתוגתא שם מקום. וקאמר שעל שם יינן שהיה משובח ומפתה הגוף לזנות שהיה משמח הלב טפי לכן נקרא פתוגתא. ודורש שם מפתגותא מפתה גיוותא כלומר הגוף. וסתם פתוי הוא לזנות. או דורש גיותא כמו גיפתא בחילוף פ"א רפה לוא"ו ופירושו זונה בלשון ארמי (רד"ל):

מפלגתא שם מקום ונקרא כך. שעל יינה נתפתו וגלו:

שמן אסתקטון תמרוק שמשימות הנשים להשיר את השיער. והמוסף הערוך כתב שהוא שמן המור:

אנפיקנון שמן זית שלא הביא שליש:

משיר את השיער והערוך כתב שלמד מפי ר' מצליח ז"ל שמשחיר את השיער:

ומצהיר לשון צהרים:

ואחר כל השבח הזה פי' ע"י רוב שלותם לא נתנו לב לתקן שבר יוסף דהיינו גופי העבירות שהיו בהם ע"ד ורם לבבך וגו':

דימוסיאות מרחצאות של מים חמין מעצמן כמו חמי טבריה. והוא זה שנשתייר דקאמר. [והרד"ל כתב וז"ל אלא זו בלבד פי' זו שהיתה ידועה בימיהם שנשארה. ונראה שהוא דיוסמת שבשבת דף ס"ב עכ"ל] ומפרש מרזח ענין רינה ושמחה. ומשום דכתיב מזרח סרוחים משמע ליה המרחצאות שבהם ישמחו המוסרחים שמטהרין בהם:

שנא' ויהי בארבע עשרה שנה למלך חזקיהו וגו' מהו ויתפשם כ"ז הוא ט"ס. דזה מיירי בערי יהודה והי' שבע שנים אחר גלות עשרת השבטים. אלא ה"ג שנאמר ויהי בשנה הרביעית למלך חזקיהו עלה שלמנסר [הוא סנחריב כדאי' בסנהדרין דף צ"ד] מלך אשור וגו' ויגל מלך אשור את ישראל אשורה וגו'. ור' אבא בר כהנא אסיפא דקרא דלעיל קאי דהיינו על גוי ועל אדם יחד. ומפרש על גוי זה סנחריב והיינו שיפול ביד חזקיהו. ועל אדם אלו ישראל והיינו עשרת השבטים שיפלו ביד סנחריב. ויחד היינו שבנא שילקה בצרעת כעוזיה משום שמאז מרד שבנא בחזקיהו ונתקשר עם סנחריב בסתר כמ"ש ר"י אברבנאל:

ונחתם גזר דין של שבנא שילקה בצרעת כמו שלקה עוזיה. כצ"ל. ולקמן בפירקין יליף דלקה שבנא בצרעת מדכתיב ביה ועוטך עטה:

דכתיב ביה כי גוי עלה על ארצי גם זה ט"ס הוא דמיירי בערי יהודה דסיפא דקרא הכרת מנחה ונסך מבית ה'. וסנחריב לא עלה על בית ה'. אלא ה"ג ומה יענה מלאכי גוי (ישעיה יד) וזה מפרש ליה על מלאכי סנחריב כרבשקה וחבריו ששלחם לירושלים כי מה יענו אל אדוניהם כי ה' יסד ציון:

יחד זה עוזיהו המלך כמו אחד העם מיוחד שבעם גם אדם יחד דרש על המלך שהוא אדם יחידי וכולל בנפשו כל עמו יחדיו התלויים בו (רד"ל):

זה עוזיה כלומר שהשוה את שבנא יחד עם עוזיה שהיה מצורע. והא דמקיש ליה לעוזיה טפי מלשאר מצורעים. הוא משום דצרעת שבנא היתה על שנתגאה כדכתיב מפורש בקרא ושל עוזיה ג"כ היתה בעבור זה כדכתיב ובחזקתו גבה לבו וימעל וגו':

ולא כדיני ב"ו כו' השתא מפרש על גוי ועל אדם יחד שלפני ה' בין האומה ובין היחיד שוה שלא כדרך ב"ו שנושא פנים לצבור ואין זה נקשר למ"ש קרא תחלה מענין דור המבול וסדום וי' השבטים. אלא מילתא באנפי נפשיה קאמר הכא. ויתכן דלעולם במבול ובסדום וי' השבטים מיירי נמי ומשום דהיו מרובים ועכ"ז לא נשא להם פנים קאמר כי כן דינו יתברך שלא לישא פנים לצבור:

לחולת אנטוכיה פי' לסביבות של אנטוכיה. ובפ' ראה גרס לחולתא:

והוה תמן והיה שם:

פרנסה כל דבר צורך לענין מה נקרא פרנסה. ובירושלמי דהוריות גרס עבד מצותא בענין טובה:

ונתכרכמו פניו פי' ונכספו פניו:

חולנית ל' חולי:

בחצי שדהו בחציה הנשארת לו:

סימא אוצר טמון:

מה אבא יודן עביד מהו עושה ועניינו מה. הטובה היא:

דעבדין כו' דעזיין הוא אדון על עבדים ועזין וגמלים ושוורים:

מאן יכול כו' מי יכול לראות הסברות פניו כלומר אין אדם זוכה לראותו מפני גדולתו:

וקראו עליו כו' ירחיב לו ולפני גדולים ינחנו כצ"ל (רד"ל):

רמיי ל' רמאי ונבל. ולכן קאמר ח"ו כו':

במצוותא במצות צדקה:

כד הוון פסקין כו' כשהיה רואה שפסקו כל העם היה פוסק כנגד כולם. וזה רמאותו כדי שירבו הקהל בידעם שהוא יפסוק אח"כ כנגד כולם ולזה היו מרבים כדי שיהיו סבה שירבה זה על ידן. ומתחלה לא היה פוסק כנגד מה שיפסקו הקהל. דכל שלא ידע סך פסיקתם אין זה נדר דלא סמכא דעתיה והוה כאסמכתא בעלמא:

עבד פיסקא גזר שיפסקו לצדקה ליתנו לבית הכנסת של טבריה:

מן בנוי דסילכא מבניו של סילכה שם אדם מפורסם:

לפי מתנותך מרחיבין וזהו השמר לך פן תעזוב. וראה לחזקו ועי"ז ירחיב ה' אלהיך. ולא תדמה כי ע"י הפיזור יחסר לך. כי נהפוך הוא. כי אם מוסיף מוסיפין לו:

ורבו מביא פר. היפ"מ מגיה בירושלמי שלהי הוריות ורבו מביא שעיר:

לכל מעשיו ופר קודם לשעיר כצ"ל:

גופא כו' משום דמייתי לעיל שבנא אגב גררה גבי על גוי ועל אדם יחד. והשתא בעי למדרש קראי דידיה ולפרושי מילתא קאמר גופא אע"פ שאין דרך התלמוד לומר גופא אלא כשחוזר ומפרש המימרא שנזכרה תחילה:

גופא אם הכהן המשיח וגו' זה שבנא כו' כתב היפ"ת שטעות נפל בספרים בסדר האגדות. וסדרן כך הוא דבתר סיום סי' ד' צריך להתחיל סי' ו' דבר אחר אם הכהן המשיח יחטא משיח מכפר וצריך כפרה כו' עד וסנגוריא מקטרג בדיני נפשות. ואחר זה יתחיל סי' ה' גופא אם הכהן המשיח וגו' זה שבנא כו' עד סוף סי' ה' שסיים זה ישעיה וחזקיה. ואחר זה צריך להיות לאשמת העם לאשמת העם משל לשושטה כו' דאיירי בשבנא כמו שאפרש:

זה שבנא כלומר שהכתוב מרמז בזה שיהיו באחרית הימים שהכהן המשיח יחטא ועי"ז יגלו ישראל. וזהו שכתוב כאן לאשמת העם. וס"ל כמ"ד דשבנא כ"ג היה וכדכתיב ביה לך בוא אל הסוכן וגו' אשר על הבית היינו בהמ"ק. וס"ל שהיה כ"ג שהוא גדול שבמשרתי בהמ"ק. ור' יהודא ס"ל דאמרכל היה דהוא ממונה על כהני הבית (יפ"ת):

והלבשתיו כתנתך ואע"ג דאמרכל נמי הי' לובש כתונת ואבנט. על כרחך מה שנתחדש לאליקים היינו כתונת ואבנט מיוחדים והיינו של כ"ג דהיינו כתונת בד קדש שהיה לובש ביום הכפורים שהיה של כמה מינים. וכן אבנט של כ"ג לא היה דומה לשל הדיוט. דשל כ"ג דפשתן לחוד ושל הדיוט בצמר ופשתים:

וממשלתך אתן בידו והיינו אמרכל שממונה על כהני הבית שממשלתו גדולה טפי:

מן הדא סכנין מן העיר ששמה סכנין ודרש סוכן שהיה מסכנין:

קומים איספיסריאן נגיד על האוצרות שבבהמ"ק:

גלויי בר גלויי גולה בן גולה שהיה גר בארץ אחרת:

אי זה כותל בנית כאן. בבהמ"ק כדי שיזכה ויקבר באותו מקום שבהמ"ק שם שע"י הבנין הוא מוחזק באותה העיר. וכדמסיק לקמן צריך אדם שיהא לו מסמר כו':

בבית הכנסת כן הוא גי' הערוך. ופי' שעי"ז שיש לו יתד בבהכ"נ זוכה למקום בבית הקברות של אותה העיר. ובילקוט גרס קבוע בבית הקברות. וכתב היפ"ת שזה יתכן במקום שבונים בניינים וציונים גדולים בבית הקברות:

עשאו כמין שובך אחוצבי מרום קברו קאי דאתא למימר שהגביה מקום הקבורה כמין שובך ותקן קברו שם וזה דרך גדולה דאי לומר שהיה המקום גבוה מצד עצמו היינו חוקקי בסלע:

נחצב עליו שלא כו' וה"ק קרא שאע"פ שחוקקי בסלע משכן לקבורתו. לא מהני ליה שממרום נגזר שלא יקבר בא"י ואע"ג דמשמע מזה דבמקום אחר מיהת ניתן לקבורה ולקמן בסמוך קאמר תאכלנו אש י"ל שלא נשרף גופו לגמרי. או שלקה עם מחנה סנחריב שמתו בשרפת נשמה וגוף קיים כדאי' בש"ר פי"ח:

ארון שחקק באבן הסלע כמו ארון שישכיבוהו בתוכו כדרך המלכים והיינו משכן לו. דאי על הקבורה קאמר אמאי שני ולא קאמר קברו כדרישא:

כהדין תרנגולא מפרש גבר תרנגול כמו מקריאת הגבר דפ"ק דיומא (יפ"ת) והוזקק לזה דאל"כ מאי טלטלה גבר:

גלות בתר גלות פי' הרד"ק יסבב אותך ויהפך סביב כמו מצנפת. וזהו שאמר גלות אחר גלות. ואתא קרא זה להוסיף על קרא מטלטלך טלטלה גבר לומר שאפי' שילקה בצרעת לא יכופר לו אלא עדיין יהיה גולה:

מה הכדור הזה שקורין פילקע בל' לע"ז. המשחקים בו קולטין אותו מהאויר כשזורקין אותו ואין מניחין אותו שיפול לארץ. ואע"ג דלא כתיב ככדור. חסר כ"ף השימוש מפני כבדות הל' לבטא ב' כפי"ן יחד. ועי' עוד בתוס' פ' דיני ממונות:

זו כסיפא אפשר הוא כספיא המקום המוזכר (בעזרא ח' י"ז) בכספיא המקום. ולזה נתכוון רש"י בפי' ישעיה ע"ש:

על דעתיה דר"א כו' ע"ד דר"י כו' שמפרשים מרכבות כבודך היינו מה שהיה נהנה ומרבה כבודו. ופי' ושמה מרכבות כבודך וגו' כי שם יפרע חטאו בהנאתו ובבזיונו:

קלון בית אדוניך כו' ע"ד דר"י כו' מפרשים קלון בית אדוניך היינו מה שהיה מבזה:

והושיטוה ע"י זריקה:

מתחי דגירא פי' חבל שהוא מותח החץ כדי שיזרק בחזקה. ומ"ש המדרש שיואח היה ג"כ בקשר הרע עם שבנא אפשר שקבלה היה כן בידם:

לשני ישרי לב שעי"ז בקש להמיתם שכשידע סנחריב שב' אלו לבדם העומדים כנגדו יכעוס ולא ירחם עליהם שכיכבוש העיר:

כהן משיח מכפר כו' אתא למימר טעמא למה הוקדמה פ' כהן משיח לפ' צבור וקאמר טעמיה משום דכהן משיח מכפר וצריך כפרה ולכן ראוי הוא להקדימו כמו שבמעשה פרו קודם לשל צבור מהאי טעמא כדתני ר' חייא הואיל ומשיח מכפר וצבור מתכפר וכו':

וכהן המשיח חוטא בתמיה. דאע"ג דבשוגג קמיירי מכיון דכ"ג קדוש לה' מחוייב להזהר טפי ולא ישגה:

עלובא מדינתא פי' עניה [מעריך] והמת"כ פי' חצופה היא העיר וחרפה היא שרופא שלה חולי בפודגרא והוא חולי בגידי הרגלים או בידים לא יוכלו להרפא. והכוונה שהיות הכה"ג חוטא סיבתו חטאת הדור שהיות רע למדינה כשמנהיג הדור חוטא. ולכן כשהדור חוטא מעמיד ה' לו פרנס שאינו הגון כדי שיטעו אחריו אנשי הדור. ור' לוי דריש לאשמת העם שמפני חטאת העם היה להם כ"ג חוטא: ודאיקוטטא כו' פי' שהצופה אין לו רק עין אחת וע"י שהוא חולה בעיניו לא יוכל להביט במצפה כראוי [מעריך]:

וסנגוריא כו' פי' שהסניגור נעשה קטיגור בדיני נפשות. וכל אלו משל אל היזק הדור כשפרנס מקולקל במעשיהו:

לאשמת העם לאשמת העם דריש לאשמת ב' מלות. ועל שבנא קאמר שימות באש עם סנחריב כדפירשתי לעיל:

הואיל והוא נהנה מן הקרבנות כצ"ל. דהשתא קמפרש הכהן המשיח יחטא בשבנא. וזהו שקאמר שתאכלנו האש מפני שנהנה מן הקרבנות הניתנים על האש:

אתון ושיילין כו' באו ושאלו אם מותר להעבירו מלפניהם שיום הכפורים היה ונסתפקו להם שאף שהלכתא כמאן דשרי בפ' פרה להציל את המת מפני הדליקה. אפשר דוקא טלטול מן הצד אבל לא טלטול גמור. השיב ר' חנינא שאין לדחות שום איסור יוה"כ מפני הכלבים בנדון זה כיון דמדידהו אכלי. ועי' בהג"א פ"ו דחולין סי' י"ג:

גוזל את הכלבים שהרי הטריפה בשכרן ניתנה להם משום ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו כדשנו במכילתא:

ארפון להון כו' הניחו לכלבים שמשלהם אוכלים. ארפון ל' הרף ממני:

ובקלוסין והכא נמי וידוי הנאמר על הקרבן הוי קלוס לה':

או"ה אין להם סומכין ולי נראה שצ"ל יש להם סומכין שנא' ונפלו סומכי מצרים. ומדקאמר ונפלו משמע דאית להון סומכין אלא שיפלו בעונש בעת ההיא. וכן הוא לקמן או"ה נקראו חכמים שנא' והאבדתי חכמים מאדום. וכוונת המדרש לומר שכל האלו נאמר בישראל לשבח ובאו"ה לגנאי. והא דהביא בישראל קרא דשמעו אלי אבירי לב כוונתם כמו שדרשו בגמרא שהם הצדיקים שאין צריכין לצדקה ר"ל שיעשה הקב"ה עמהם צדקה וזהו שאמר הרחוקים מצדקה:

או"ה נקראו חכמים וכן אי' בב"ר פ' ע"ה ואין חכמים אלא אדום שנא' והאבדתי חכמים וגו'. והא דאי' בבמד"ר פ' י"א וכסילים מרים קלון אלו כו' י"ל שנקראו כסילים אחר שנאבד מהם חכמתם:

ותמימים כיורדי בור עי' יפ"ת:

ואנשי צדיקים המה ישפטו אותהם. כצ"ל והם הכשרים שעל ידם היה משפט אהלה ואהליבה. וקראם צדיקים שהיו צדיקים במעשיהם בנקמת אהלה ואהליבה. או שהם צדיקים לגבי אהלה ואהליבה שהיה ג"ע וש"ד:

מה תתהלל ברעה הגבור עין ביפ"ת. אבל בילקוט גרס קשת גבורים חתים:

גבורי כח עושי דברו כדאי' לעיל ריש ספרא דהאי קרא בתחתונים קמיירי. וכלל הענין כי השמות הללו בישראל המה מעלות נפלאות ועצומות. ולהפך באו"ה תשובנה לחסרונות גדולות רבות ורעות. וזה מובן לכל ואין צריך להאריך:

מה נגרין מה אומנין בקיאים כמו נגר ובר נגר. ואולי צ"ל מה גבורים וקאי על דרש שלפני זה שישראל נקראו גבורים כו' כי גבורה הוא גבורת הלב שמתגבר בתפלה עד שישמע ה' קולו לענות על שאלתו כדאי' בפסקתא מה יתאונן אדם חי גבר על חטאיו אר"ה יעמוד כגבור ויתוודה על חטאיו ע"כ שהכוונה יעמוד כגבור בכוונת הלב [ערכי הכנוים אות ג'] וכן מצאתי בשוח"ט הגירסא מה גבורים:

כאילין כותאי כאותן הכותים ששואלים מעט מעט והולכים ומוסיפין. וכן הצדיקים שואלים תחלה דבר קטן ושוב יותר גדול כדוד. דברישא בקש על מחילת השוגג ואח"כ על הזדונות כדלקמן:

אילין כותאי חכימין למיחסדא. פי' אלו כותים הם חכמים ובקיאים לבקש חסד על הפתחים. והמעריך כתב שנוסחא משובשת היא. והאמת למישחדא. ולשון ערבי הוא לשואל צדקה קורין שאחד:

אית לך חד בצל יש לך בצל אחד תנה לי:

מן דיהב כו' משנתנה לו אמר יש בצל בלא פת בתמיה. בש"ס קאמר בצל בלא פיתא נסיב לבא:

אית מיכל כו' וכי יש לך מאכל בלא שתייה. בתמיה:

אית אתתא כו' מוסיף עוד ענין בידיעת הצדיקים לרצות את ה'. והיינו במה שאינם הורסים תחלה לבקש צרכיהם. אלא תחילה דופקים על שערי רחמים שיפתחו על ידי שירות ותושבחות שאומרים לפני ה'. וזה ענין האשה שאינה הורסת ליכנס תחלה עד שדופקת בפתח ובאה בדברי ריצוי ודרישת שלום וטובת חברתה עד שנפתח לבה אליה לדרוש שלומה וטובתה:

למשאל לבקש דבר מה מחברתה:

אתי לגבי מגירתא באה אצל חברתה:

תרעא פתיחא אע"פ שהשער פתוח דופקת ביה שאין ליכנס בבית פתאום כדלקמן פ' כ"א. והאחרת היא להיפך שאף שהשער נעול פותחת ונכנסת פתאום:

אמרה לה שלמא כו' אומרת לה שלום עליך שכנתי מה אתה עושה אם טוב מעמדך:

טב לך ניעול הטוב בעיניך שאכנס אל הבית. והיא משיבה בא לך פה מה אתה רוצה:

מקימה פלונית פי' מלאכה פלונית. מלאכת רעהו ת"י מקמתי דחברי:

תרעא משקיף השער סגור ואעפ"כ היא פותחת מעצמה:

חמי בגרמיה כו' רואה בעצמו שנשתקע באריסותיה ולא סגי ליה בלאו הכי עושה לעצמו לב טוב. מסריק שערותיו שיהיו נראים נאים:

מחוור מניה כובס בגדיו. וכבס תרגום וחוור:

אפין טבין פנים טובים וצהובים:

יהב כו' נותן מקל בידו דרך זריזות. וטבעותיו באצבעותיו והולך אצל בעל מלאכתו ששכר ממנו השדה:

אתי בשלום בואי בשלום:

תזכה ותשבע תהיה זוכה לאכול ממנו לשבוע:

מה תוריא מה השוורים עושים:

מן שמניהון מעגלי מרבק [מעריך]:

סב לך קח לך:

ששעריה מקצץ לשון קוצים מבולבלים כקוצים הללו. או צ"ל שעריה מקווץ:

מניה צואין בגדיו מלא צואה ולכלוך:

הלואי כו' מי יתן שתעלה הקרקע תבואה כשיעור מה שהוצאנו לזרוע בתוכו:

תששין תשושי כח:

קום הב כו' קום ותן לי מה שיש אצלך:

השמים שמא את צריך לכלום. שהשמים חשבו שדוד מבקש מהקב"ה הדברים שהוא משפיע ונותן על ידי השמים כעושר ומזון כאומרו אענה את השמים וגו' ונאמר כי בם ידין עמים וגו'. ולכן היה מקלס את ה' שהשמים מספרים כבוד אל מאחר שהם עבדיו וסרים אל משמעותו יצוה עליהם לתת מהשפעתם אליו:

ומעשה ידיו מגיד הרקיע א"ל הרקיע שמא. כצ"ל וכן הוא בשוח"ט ור"ל שהרקיע חשב שהיה מבקש גשמים או שלג הניתן מהרקיע ולכן אמר ומעשה ידיו מגיד הרקיע שפירשו מעשה ידיהם של צדיקים מגיד הרקיע. ומהו. מטר. ולא יקשה לך אין דברו לו השמים והרקיע. כי זה יובן על שר הרקיע. גם יתכן שזה דרך משל על השומעים שישאלוהו דבר מה תבקש מהשמים והרקיע וקאמר דה"ל כאילו השמים והרקיע שואלין:

מזכיר והולך כו' א"ל הקב"ה כו' ר"ל כשהתחיל לקלס בתורה אמר לו ה' מה את בעי וכו' כי עכשיו גלי אדעתיה שאינו מבקש רק מילתא דתליא בתורה כגון חכמה או מחילת חטא. אע"פ שה' חוקר לב אמר לו מה את בעי כדי לפתוח לו פה שיפרש שאלתו. ואע"פ שגם מתחלה ידע ה' במה שרוצה לשאול לא פתח לו עד שיסדר כל מה שרצה לסדר מחשבתו של מקום קודם בקשתו:

מן שגגתא כו' באתי לבקש על השגגות שעשיתי לפניך שמי יוכל לשמור את עצמו משוגג:

הא שרי לך פי' מותר ופטור ונעזב ומחול. ואין זה מפורש שאמר ליה הקב"ה כך. אבל ממה שבקש דוד שוב אח"כ על הגדולות ממנו דהיינו מזידים מוכח דשבק לו הראשונים [רש"א]:

מן טמירתא כו' פי' מזיד של צנעה:

אלו הזדונות פי' מזיד של פרהסיא:

אלו הזדונות ומסתמא השיב לו הא שביק לך. לכן בקש אח"כ אל ימשלו בי אז איתם אלו תקיפי עבירות דהיינו הפשעים שהם כריתות ומיתות ב"ד שאינם מתכפרים אלא על ידי יסורים. ומשהשיב לו הא שביק לך בקש אח"כ ונקתי מפשע רב. והמדרש קיצר משום שהוא מובן מאליו:

אלו תוקפי עבירות סיים בשוח"ט כענין שנא' נחל איתן:

ונקתי מפשע רב אותו עון רב אמר דוד לפני הקב"ה אתה כצ"ל. וכן הוא בשוח"ט. ואותו עון רב היינו מעשה בת שבע שהיה בו חילול השם שהרג את אוריהו בחרב בני עמון שהיה חקוק עליו דמות ע"ז שלהם. וחילול השם אינו מתכפר אלא במיתה:

את אלוה רב שאתה אדון על כל העולם וכל העולם שלך שלכך אתה יכול למחול על כבודך. ואנא חובי רברבן שכיון שאני מלך וחכם שגגות שלי נחשבות לזדונות. ואם תמחול לי ילמדו ממני לעשות תשובה כמו שאחז"ל לא היה דוד ראוי לאותו מעשה אלא כדי להורות תשובה. וזהו שסיים יאה לאלוה רב כו' שנא' למען שמך ה' שמורה על הרחמים שמקבל שבים לכן וסלחת לעוני כי רב הוא ויתוודע עי"ז גודל רחמנותיך. ונראה שתיבת כי רב הוא פי' בעל המאמר שקאי על שמך ה' וגם קאי על לעוני. וה"ק למאן שמך ה' כי רב הוא וסלחת לעוני כי רב הוא שיאה לאלוה רב למשבק חובין רברבין שכפי גדולתו שכל העולם דיליה כן יגדל חסדו למחול העון הגדול: