עץ יוסף על ויקרא רבה לב:ד

רבנן ור' לוי. קשה להו מאי בן איש מצרי והלא לא התחתנו עמהם. ומפרש שממזר היה:

הוא היה ממזר. אע"פ שנכרי ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר ישראל גמור. מ"מ היה נחשב בעיניהם לממזר מפני שאמו לבדה זנתה. ור' לוי אמר ממזר ברור היה ר"ל שמפרש והוא בן איש מצרי. כלו' נודע ומפורסם בזה [קרבן אהרן]. ובת"כ גרס הוא היה כממזר וזה עולה יותר יפה לפי פי' הנ"ל. אך בזה י"ל דר' לוי פליג על רבנן וס"ל דממזר ברור היה ור"ל דפלוגתייהו תליא בפלוגתא [דיבמות דף מ"ה]. אם הולד ממזר או מזוהם. וע' רמב"ן כאן [רד"ל]:

נמצא נוגש ממונה על ק' בני אדם. אבל במדרשים שעם היפ"ת הגירסא על ק"י בני אדם. וכן הוא בתנחומא:

שחקה לו אשתו אמר דהדין גברא הוא. לעיל בש"ר ובתנחומא ליתא להך גירסא. וליישבה יש לומר שהשכים לבא בלא עתו הקבוע דהיינו בקרות הגבר. ולכן כשנכנס שחקה אשתו עליו ואמרה לו וכי הדין גברא הוא כלומר הזה עת קרוי הגבר הוא. ולזה יצא לחוץ כממתין עד בא עתו [יפ"ת]. ולפ"ז צ"ל בפנים המדרש אמרה דהדין. אבל יותר נראה לפרש שחקה לו אשתו פי' לו למצרי הראתה פנים שוחקות ודברה עמו דבר שחוק לכן הסכים בלבו ואמר דהדין גברא היא כלומר על עצמו אמר שיפתה וגם יוכל לה לזנות [אף ששארי נשי הדור צנועות היו] ולכן הטמין עצמו המצרי אחורי הסלם שכשיצא בעלה למלאכתו יהיה מזומן לחזור לביתו לקלקל עמה. אבל מה' היתה נסבה שבעלה בדרכו הפך פניו לאחוריו וראהו יוצא מביתו והבין שקלקל עמה [רד"ל]:

וחמתיה נפיק מגוי כו'. ראהו בעלה שיוצא מן תוך הבית:

כיון כו'. כיון שידע שראהו היה יוצא אליו והיה מכה אותו כל היום והיה אומר לו יגע הטיב יגע הטיב:

בעי למקטליה. רצה להרגו שלא יודע הדבר פן יהיה לו לבוז. או שמא מצות מלך היתה עליהם שלא יתנהגו הפקר בנשותיהם של ישראל. וזאת מאת ה' יצאת להפרישנו מזרע מצרים:

שאין מי יעמוד כו'. וזה כי אין איש בעולם שיקנא שמו הגדול. ולכן מסר א"ע לעשות זאת:

ר"נ אומר ראה שאין מי יעמוד ויזכיר כו'. מה שלא אמר ג"כ ראה שאין מי שיקנא ויזכיר שמו עליו. י"ל דלא שייך לשון קנא אלא כשהורג בידים ומעמיד עצמו בסכנה שלא יהרגנו. משא"כ בהזכרת השם שאינו ניכר ואינו מסכן עצמו [ידי משה]:

שאין תוחלת כו'. שאין זה במדריגת איש ואף הדור היוצא ממנו לא טובים יהיו. וזהו ויפן כה וכה כי ראה כל הדורות היוצאים ממנו:

במסתורן של ישראל. כוונתו על שם המפורש שהוא המסתורין של ישראל כדאי' בש"ר רבנן אמרי הזכיר עליו השם והרגו. או פי' ויטמנהו בחול שהניח הדבר בסוד בתוך בני ישראל כדאמר לעיל בש"ר. ולפ"ז צ"ל טמנו במקום הרגו: