עץ יוסף על ויקרא רבה לב:ב

גם במדעך כו'. קמפרש ע"ד הדרש שקללת המקלל היתה למשה שעל ידי שיצא מבית דינו מתחייב כדלקמן יצא וקלל אותו בי"י. והקב"ה לכבוד נביאו חייבו סקילה כמברך את השם. שהחולק על רבו כחולק על השכינה ואף שמפורש כפשוטו שבברכת ה' קמיירי. נוכל לומר שעל ידי שקלל את משה לסוף יצא קללה שבירך את השם. ויצא שמו לקללה שנסקל ונתפרסם ממזרותו. ומייתי סמך לדבריו מהאי קרא גם במדעך וגו' דמפרש ליה במשה כדלקמן. ומכיון דמייתי ליה דריש ליה ג"כ באנפי אחריני כדרך המדרש:

לא במדע כו'. מפני שהאדם על ידי הדעת שניתנה לו יש בידו לעשות כרצונו להטיב ולהרע. מה שאין כן הבעלי חיים שאין בהם דעת לחטוא. ולכך אמר שאינו ראוי שמפני הדעת שחננו ה' לטובתו. יהיה חוטא כנגדו. משא"כ הבעלי חיים עושים. והכי פירוש דקרא גם במדעך כו' עם היותך בן דעת ויכול לעשות כרצונך לא בשביל זה תשכח כבוד יוצרך כי הכל צפוי לפניו. וזה שאמרו כי עוף השמים יוליך את הקול כדר' אבין דבסמוך ואגב זה הזכיר מטובת ה' לאדם על הבהמה שעם היותו דומה אליה במתכונת האיברים ידים ורגלים כו' עם כל זה הם חסרו הדבור שבזה נמצא האדם מתעלה מהם. וזה שאמר שתקתים מפניך. ולכן ראוי לו שיכיר חסדי ה' עמו ולא יכפור בהשגחת י"י ויחרף ויגדף כדרך המינים:

שנא' אדם ביקר ולא יבין. כצ"ל ופי' אדם בכבוד שעשה לו הקב"ה ולא יבין בדבר. ומהו כבודו. הוא שעם היות נמשל כבהמות באבריו. עם כל זה נשתתקו לפניו:

מלך שלפניך. פי' הגם שהוא כבר מת. מ"מ אל תקלל אותו וכן עשיר שלפניך ג"כ פירושו אף שכבר מת. וכ"ש מלך ועשיר שבדורך שהם בחיים. ודרש במדעך לשון ידיעה שאפילו לא היה בדור שלך רק שהיה לך ידיעה ממנו אפ"ה לא תקלל. והדבר אחר גם במדעך מלך שבדורך כו' פליג. וס"ל שפי' במדעך שיש לך ידיעה והכר מש ממנו. וס"ל כר' יוחנן בירושלמי פ"ק דמגילה גבי נבוכדנצר (ידי משה) ולפ"ז הגי' שבקה"ר פרשה י' סימן כ"ג כ"ד מסורסת. אבל ביפ"ת עשה עיקר לגירסת קה"ר וסירס הגירסא שבכאן. ועיין בקה"ר ביאורו לפי הגי' דשם:

זה העורב וחכמת טייארין. כתב הערוך בלשון ישמעאל קורין לעוף טייר והוא יוליך את הקול כמעשה דרב עיליש בגיטין דף מ"ה. וכן על ידי קרקור העורב משיגים דברים:

אזנים לדרך כו'. הוא משל בעלמא כדאמרי אינשי אזנים לדרך אזנים לכותל. ור"ל שיש ליזהר מלדבר רע אפילו במקום שאין שם אנשים. שפעמים ימצא איש שומע והוא אינו מכיר בו. והוא יגלה הדבר. ולזה יש לפחד כאילו הדרך והכותל יש להם אזנים שומעות. וכן בעל כנפים משל שיש ליפחד שהעוף בעל כנפים יגיד הדבר:

כך היית צריך לומר כו'. בתמיה וכי כך ראוי היה לך לומר כו' שקללת את שאול בבושה ובהלה דהוא משנה שברון כמ"ש בשוח"ט מז' ק':

לא כך כתיב כו'. ומדאקיש שאול לאויביו משמע דמאויביו חשיב ליה. והא דפרטיה לחודיה משום דשקול ככל אויביו:

אלא שגגות דהדר ביה וגדולה תשובה שזדונות נעשות כשגגות. אבל מנוסחת קהלת רבה משמע דמדינא קאמר שאין ראוי לחשוב לו זה זדונות כי לא היה רק כשוגג בדבר:

הה"ד שגיון לדוד וגו'. על אשר שר לה' על דברי כוש. וכוש היינו שאול. ונקרא כוש מה כוש משונה בעורו אף שאול משונה במעשיו כדאמר בפ"ק דמ"ק:

ד"א גם במדעך כו'. השתא מפרש במדעך במחשבתך כפשוטו. ועיין בענף:

בדברכם אלי וגו' הטיבו כל אשר דברו. ואגב דמייתי האי קרא מפרש ליה כדרך המדרש:

להם הוא קצפון. בעיניהם הוא קצף אבל בעיני אינו קצף שהם לא היו יודעים זה הפתח של חרטה שיש לי סבורים הם שקצפתי קצף ממש. אבל לי אין זה קצף שיש לי פ"פ לשבועתי וכדמסיק והולך דקרא דאשר נשבעתי באפי. וע' בענף:

ונשבעתי באפי וחוזר אני בי. כי השבועה יש לה היתר בנשבע מתוך הכעס. וקרא זה בדור המדבר מיירי. דלעיל מיניה כתיב ארבעים שנה אקוט בדור. והיינו דור המדבר שהניעם ה' ארבעים שנה במדבר:

וחוזר אני בי. היינו שיתיר שבועתו ככל הנשבע בכעסו ושוב חוזר בו בשכך כעסו ונשאל על שבועתו. וע' מ"ש בבמד"ר פי"ד:

אם יבואון אל מנוחתי כו'. הך דרשא דלא כמ"ד נשבעתי באפי וחוזר אני בו דלפ"ז אע"פ שהשבועה כוללת. מתבטלת ע"י התרה. וצריך להיות ד"א אם יבואון אל מנוחתי. והיא שיטה אחרת דאשכח לה התרה ממקום אחר:

למנוחה זו אינן באין. פי' דמנוחה היינו ירושלים בבנינה כדמפרש בפ' פרת חטאת אל דמנוחה זו ירושלים ודייק שיבואו לעתיד. דמנוחתי משמע המנוחה הנמצאת אז. לא בנין העתיד. והיינו דא"ר לוי משל למלך כו' שאע"פ שהשבועה של מלך היה סתם שלא יכנוס לפלטין לא כלל כל הפלטרים אלא הנמצא אז. וכשנהרס ונבנה אחר הותר. שמשמעות השבועה אינה על הפלטין הבנויה בעת ההוא:

הגוף אומר לנשמה כו'. ענין המאמר שעם בכל מקום עיני ה' משוטטים. מיושר דיני ה' שהחוטא בעצמו יודיע דרכיו ויודה לפני ה' להודות כי צדק דינו. ולפי שאינו כדאי לעמוד לפני ה' כל אחד אומר למי שגדול ממנו שיודיע הדברים לפני ה'. ולכן הגוף אומר לנשמה כו' והמלאך והכרוב ובעל כנפים הם מלאכים גדולים זה מזה. ובקהלת רבה מסיים ובעל כנפים מי הוא. זהו השרף. והשרף יוליך דבר ויגיד לפני מי שאמר והיה העולם עכ"ל. ודייק שבעל כנפיים הוא השרף מדכתיב שרפים עומדים ממעל לו שש כנפים שש כנפים לאחד. הרי שבעלי כנפים הם השרפים העומדים לפני ה':

הגוף כלומר הנפש הצומחת. שלהיותה יותר נראית בגוף שהוא צומח על ידה קרי לה גוף:

לנשמה. הוא הנפש המרגשת והמתנועעת. וקראה נשמה על שעל ידה יתנשב החי:

לנפש. היא נפש המשכלת:

אל תקלל זה משה. ע' מ"ש ריש סי' זה:

ומהיכן העשיר משה. הא לא לקח כלום ממצרים שהכל עסקו ושאלו כסף וזהב ושמלות והוא עסק בעצמות יוסף:

סנפרינון. הוא אבן טוב. שממנו חצב את הלוחות כדאמרינן בעלמא הלוחות של סנפרינון היה:

הפסולת. פי' מה שתכרות סביב כדי לרבע ולהעמידן על ששה טפחים. יהיה שלך. שלהיות עיקר שרשו של משה בתורה שבלוחות. לכן נמשך לו ממנה ג"כ עושר ממון כי אפי' בשמאלה עושר וכבוד וכ"ש בימינה:

ברכת ה' היא תעשיר וגו'. ולא יוסיף עצב עמה. שבתוך ביתו נברא לו זה העושר. ולא היה לו עצב כלל כמו שהיה לכל ישראל לשאול כסף וזהב ושמלות ממצרים ולהטעינן עליהם או על חמוריהם:

שטס כעוף. ר"ל שמשה רבינו ע"ה שהיה עולה למעלה השמימה כעוף יעופף על פני רקיע השמים. הוא הגיד דבר פי' שפרסם והכריז על ממזרותו שנודע לו בנבואתו:

ובעל כנפים יגיד דבר שהוגד כו'. ר"ל קרא להקב"ה המגיד משפטו למשה ובעל כנפים יגיד דבר. כי ה' בעל הכנפים ע"ד ותחת כנפיו תחסה. בצל כנפיך יחסיון. לחסות תחת כנפיו: