עץ יוסף על ויקרא רבה לא:ט

נכנסין ליטול רשות. היינו בשחרית בעת הזרחה כשרוצים לצאת למזרח להאיר לעולם התם נכנסין לזבול. שאף שמקומן ברקיע. בשעה זו נכנסים לזבול שהוא רקיע הרביעי כדי ליטול רשות מן הקב"ה. ואע"פ שכסא הכבוד בערבות. אינן יכולין ליכנס שם. ובזבול מיהו קרובים לפני י"י מפני ששם ג"כ מקום משכן כבוד ה' כי שם ירושלים ובהמ"ק ומזבח בנוי ומיכאל שר הגדול מקריב כו':

עיניהם כהות. לאו דוקא שהרי אינן בעלי חיים ואיברים. אלא ענינו שאורם כהה לגבי זיו השכינה:

מורה. לשון יורה בחצים ויורו המורים. וכלו' ששולח ניצוצי אורה להאיר לפניהם. ולפי שהם יורה כחץ קרי להו חצים:

וכתיב שמש וירח קדרו. מפני השכינה דאיתא הם וי"י נתן קולו לפני חילו. והוא ששמש וירח קדרו:

כמין חררה של דם. פי' עגולה כמו עני המהפך בחררה (מעריך). נוסח אחר חרדל. פי' יאור מהלך מים כד"א חרדלת של גשמים עוברת ביניהם (בחגיגה סוף פרק אין דורשין). והערוך פי' חררה חתיכה. ומדרש זה רמז למ"ש בשוח"ט מזמור י"ט שנכנס לעולם טהור ויוצא טמא ממעשה הבריות. וזהו כמו חרדל של דם כטומאת הנדה:

מקטרגים לנו. שאומרים שאנו אלהות וזה לנו לקטרוג שכשם שנפרעים מן העובדים כן נפרעים מן הנעבדים:

יושב עליהם בדין כו'. שבשביל שוטים שקלקלו אין לאבד העולם:

לא בהתין. אינן מתביישין. ודריש ולא ידע עול בושת שעובדי כוכבים ומזלות לא יבושו ממעשיהם אע"פ שרואין חמה ולבנה לוקין. ויש להם לדעת מזה שלוקים כי לא אלהים המה. כי אם את עצמן לא יועילו איך יצילו עובדיהם. והיה להם להתבייש על סכלותם בחשבם שיש בהם ממש:

הה"ד ויקחו אליך. אעיקר מילתא דאגדתין קאי. דהיינו שהקב"ה אינו צריך לאורה ודריש ויקחו אליך בשבילך ולא בשבילי כדכתבתי לעיל: