עץ יוסף על ויקרא רבה לא:ז

היו מקטינות מבפנים כו'. שפירוש שקופים רחבים. ופירוש אטומים קצרים. וקמפרש שקופים לצד חוץ ואטומים מצד פנים. וצ"ע מנ"ל לפרש הכי דילמא איפכא וכדרך החלונות. וי"ל דא"כ למה ליה למימר כלל שקופים אטומים לא לכתוב רק ויעש לבית חלונות ואנא ידענא שמן הסתם היו כדרך כל החלונות. אלא ש"מ דאתא להורות שהיה היפך מכל החלונות דעלמא (רש"א):

מקטינות מבפנים דרך כותל אבנים כשעושין חלון מרחיבין אותם מבפנים שמשפעים את עובי הכותל מכל צד כדי שלא יסתום ויעכב לפני הכותל את האור מלבא לצדדים. אבל ההיכל קצר מבפנים ומרחיב והולך לצד חוץ כדי שתצא אורה מן ההיכל ומאיר לעולם (רש"י בפ' כל הקרבנות): מהיכן אורה יוצא לעולם. לפי אמר כאן שמבהמ"ק היה אור יוצא לעולם. לכן בעי לאתויי והארץ האירה מכבודו דדרשינן בבהמ"ק. ומייתי דר' שמעון בן יהוצדק ור' שמואל בר נחמן משום הא דקאמר בתר מליהון מן קמי כן מה היו אומרין א"ר ברכיה מקום בהמ"ק כו':

מהיכן אורה יוצא לעולם. ר"ל מהיכן נבראת האורה כדאי' בב"ר פ"ג. משום שדעת ר' שמעון בן יהוצדק כהסכמת רוב חז"ל שכל מה שנבראת בששת ימי בראשית נברא בהבראת שמים וארץ. וכל מה שנברא אחרי כן היו בכח בהם. אלא שהיו יוצאים כל דבר ודבר מן הכח אל הפועל. והאור הזה אינה אור המאורות הנזכר ברביעי. אלא אור הנברא תחלה לכל הדברים כדאי' בב"ר פ"ג סי' א'. והוא האור הגנוז לצדיקים כדאי' בב"ר פ' י"א. ע"כ שאל ר' שמעון לר' שמואל מהיכן יצא ונבראת אותה האורה. כלו' על שאר דברים איני שואל כי משמים וארץ נבראו ויצאו כנ"ל. רק שאלתי היא על האורה שהיא נבראת תחלה לשמים וארץ ולכל הדברים. דליכא למימר דהיא האור העליון. דאיך יאמר יהי אור שיורה על הויה חדשה. הא אינה רק התפשטות מאור העליון. ואיך יאמר יהי אור:

א"ל נתעטף הקב"ה כשלמה כו'. צריך להיות בשלמה. וכן גרס בעקידה. וה"ג בשוח"ט כיצד ברא הקב"ה את האורה א"ל נתעטף בטלית לבנה והבהיק את העולם באורו. ור"ל שהושיבו שאורה זו אינה נתפסת בחמר אלא מושפעת מאתו יתברך ולפי שלרבוי זיוה והדרה לא יוכל העולם לסובלה ואנן מצינו שאותה אורה שימשה ד' פעמים בעולם. אחת במצרים בלילה שיצאו ממצרים. ואחת במ"ת. ואחת בשבעת ימי אבלו של משותלח קודם המבול שסבלו אותו כל גויי הארץ כדאי' בב"ר. ואחת בשעה שהראה הקב"ה למשה כל העולם מגלעד ועד דן. לכן נתעטף השי"ת בשלמה ומתוכה הבהיק זיוו כדי שיסבלוה. כמו שחלושי הראות יביטו באור החמה ע"י מסך מבדיל שמחליש זיו האור לעיניהם. והיתה השמלה לבנה שבלבניות תתפלש האורה מתוכה בבהירות. משא"כ בשאר צבעונים. וע"י שלא היה אותה האורה כעצמיות אור העליון. כי אם כדבר מתהוה מחדש כתיב יהי אור. שזה יתייחס בצד מה להויה:

א"ל בלחישה. שאין לדבר במעשה בראשית בפרסום. ועוד לפי שזה המאמר יראה מגונה שנראה המצא למעלה שמלה ח"ו. לכן אמרה בלחישה כדי שלא ישמעו ההמוניים ויבינו הדברים כפשוטן:

א"ל מקרא מלא הוא. ולא חשש הכתוב אלא יטעה שוב אדם לחשוב דברים כפשטן. כמו שהוא דרך הכתוב בתוארים ושאר הענינים:

מקרא מלא הוא ומתחלה לא אס"ד דהאי קרא אתא לאשמועינן הך מילתא. אבל כשידע הענין הבין שזה הענין הכתוב בבאור:

עוטה אור כשלמה. פי' כאור כשלמה ששניהם סביבו יתברך:

אלולי שדרשה ר' יצחק ברבים. האי דרשה דר' שמואל בר נחמן. לא היה אפשר לן לאומרה ברבים. אלא לאומרה בלחישה כדעבד ר' שמואל בר נחמן מהטעם שזכרנו. אלא שכבר הורה זקן יצחק. והשתא בעי מקודם שבאו ר"י ורשב"נ שחדשו ענין זה מה היו אומרים העולם בדרוש הלז. וא"ר ברכיה בשם ר"י שהיו אומרים שממקום בהמ"ק כו'. והוו סברי שהעולם נברא תחלה כדעת ר' נחמיה בב"ר. ולא אס"ד דעוטה אור כשלמה בבריאת האור קמיירי. אלא שפירושו שהשי"ת מעוטף באור כמו שמעוטף בשלמה ע"ד ונהורא עמיה שרא (יפ"ת וע' באלשיך):

ואין כבודו אלא בהמ"ק. שמבהמ"ק אורה יוצא. לכן הוי אמרי דאפילו מתחלת בריאה משם יצא האורה: