עץ יוסף על ויקרא רבה ל:טו

אחר כל אותה החכמה כו'. השתא דריש ולקחתם לכם שהדבר מסור לכם. וענינו שמציאות הד' המינין לא נתפרש בתורה אלא נאמר לישראל בקבלה כשאר תורה שבע"פ. ולהכי מייתי מה ששלמה בחכמתו לא יכול להשיג אמתת מציאותן והודה שהחכמים הם שפירשום לישראל. וזה מפי השמועה אשר למדו הלכה למשה מסיני:

ג' המה פסח כו'. בתנחומא ל"ג ליה ולדבריו דרש ג' וד' היינו ועוד א' שעמו הן ד' שזהו ג' מינין שבלולב הנאגדין עם הד' האתרוג שאינו נאגד עמהם [רד"ל]:

מי יאמר שהוא אתרוג כו'. אע"ג דבגמ' יליף להו מקראי אפשר דאסמכתא בעלמא הוא למה שהוא מקובל בידם. אבל בזולת הקבלה לא הוה ילפי' מהנהו טעמי:

התורה אמרה. פי' הנראה מפשט התורה שיטול ב' כפות תמרים דהיינו ב' קבוצות תמרים עצמם שדרכם להיות הרבה תלויין ביחד במכבדות שלהם שיותר ראוי להלל בפרי מבלולב:

לולב לבה של תמרה. מכאן סמך למה שכתב ריא"ז בש"ג רפ"ג דסוכה שלולב הוא מענפים הפנימים שבתוך לבו של דקל ולא מן החיצונים שנקראים חריות [אף שמלשון הש"ס משמע שחריות נקראין הלולבין עצמן כשמתקשין. רד"ל]. והעיקר ר"ל שהמצוה לקחת מן הענפים האמצעים כי הם מהודרים [קונטרס דברים עתיקים]:

והביאו עלי זית. סיפיה דקרא ועלי הדס וגו' ועלי עץ עבות. אלמא עץ עבות לאו הדס הוא. ומיהו בתר דגמרינן הלכה למשה מסיני דעץ עבות היינו הדס מתרצים כדאמר בפ"ק דסוכה הדס שוטה לסוכה עץ עבות ללולב:

כל האילנות גדלים במים. פי' גדלים ג"כ לפעמים על המים. ומנלן דהיינו ערבה. דליכא למימר משום דזו גדלה במים ולא במקום אחר. דהא איכא נמי גדלה בהרים:

ג' המה מיטיבי צעד כו'. הם פסח מצה ומרור כדלעיל. וסיפיה דקרא וד' מטיבי לכת אלו ד' מינין:

והם נראים קטנים. וז"ש ארבעה המה קטני ארץ. ר"ל שהם נראין קטנים שלא ישיגו בהם רק טעמים פשוטים. וגדולים הם לפני הקב"ה שיסודותם בהררי יסודות טעמים עמוקים:

חכמים. פירוש בקבלה המסורה להם כדפרישית: