עץ יוסף על ויקרא רבה ג:ו

ואת אמר והקטיר הכהן את הכל אע"ג דלא כתיב הכי בעולת העוף. לאו לישנא דקרא קאמר. אלא דמקרא שמעינן שיקטיר הכהן את הכל דוהקטיר קאי אבכנפיו (יפ"ת) וע' מ"ש בגבול בנימין ח"ב דרוש ל"ט:

שיהא המזבח מהודר שאם ימרט יראה העוף קטן. ולהורות שה' מחשיב קרבנו:

של עני ואע"ג דמסתמא הדין כן בחטאת העוף וההוא זמנין דאתי לעשיר כגון יולדת. לא מפליג רחמנא במעשיהם:

והוציא מחט כו' הכוונה כי היתה לו מחט בושט שעדיין לא ניקב הושט ובשביל זה לא היה נמשך לקרבן כדי שלא ימצא טריפה כי בשעת שחיטה מחמת הזינוק היה המחט נוקב הושט בלי ספק. ושור זה לא היה נתקן. כנודע שכל בעל חי יש לפי הרוב מגולגלים בהם. וע"י השחיטה ואכילת בעלים נתקן וכ"ש כשנקרב ע"ג המזבח. אך אם יהיה טרפה לא נתקן. וכשבא העני ונתן לו לאכול מאגודה שלו וזה גרם שגעש השור לפי שעבר המאכל בתוך הושט והוציא המחט קודם שניקב הושט ואז נמשך לקרבן (גבול בנימין):

אל תבזה עליה לאו למימרא שיקריבנו. שהרי אין מנחה פחותה מעשרן כדאי' בפ"ב דמדות. וגם אין לחברה עם סולת אחרים דאין מנחה באה בשותפות כדאי' בת"כ. אלא שלא יבזה עליה פירושו שיקבלו לעצמו לאוכלה בלי הקרבה:

כאילו נפשה הקריבה ולכן כתיב אצל קרבן העני נפש. אף שקרבנו קומץ סולת לא בעל חי. כי העני שאין לו כלום והיה בזה להחיות נפשו ועל כל זה הוא מקריב זאת לפני ה' וא"כ כאילו הוא נפשו מקריב. מכ"ש מי שמקריב נפש באמת:

תני ר' חייא ואפילו רבואות כצ"ל והכי איתא בת"כ. ופי' הראב"ד ז"ל כלומר כולם עוסקים בה במה שיכולים להתעסק במדידת העשרון ביציקת השמן בבלילה בנתינת הלבונה בקמיצה במתן כלי במליחה בליקוט הלבונה בהקטרה כל אחד עושה מלאכתו משום ברוב עם הדרת מלך. ואשמועינן קרא הכי כדי שלא יתבזה עליהם קרבן המנחה עכ"ל. וטעם דקדוקם מדכתיב בני אהרן הכהנים. דאל"כ אל הכהן מיבעי ליה. אלא לומר שכולם מתעסקים בדבר:

ולא כל סילתא ר"ל שאם חסר כל שהוא מסלתה ומשמנה פסולה כדתני בת"כ ומייתי לה בפ"ק דמנחות. וה"ק מסלתה שחסר פסולה ואפי' לא חסר כל סלתה. ודוחק:

מאספמיא פי' מהגולה דהיינו אספמיא. גלות ירושלים אשר בספרד מתרגמינן די באספמיא. ובילקוט גרס מגליא מאספמיא ומחברותיה. ויש מפרשים מצרפת מספרד:

ולא עוד אלא כו' דלא מבעיא שהכהן זוכה לעצמו מפני ב' פסיעות. אלא שזוכה ג"כ לבניו דהיינו והנותרת מן המנחה לאהרן ולבניו כדלקמן וכ"ש מי שמצטער הרבה שיזכה לו ולזרעו. ועי' מ"ש בענף:

לחד אתר פי' למקום אחד:

אשכח כו' מצא בבית המדרש שהיה פסוק זה ראש הדרשה שהתחילו לישא וליתן בפסוק זה:

פתח עליו כו' משום דקשה מה צ"ל לאהרן ולבניו לימא להכהנים ויכללו כולם יחד. להכי ס"ל לר' חנינא שאתא למימר דאהרן זוכה לבניו פי' שמאכיל לבניו הקטנים מחלקו מהמנחה אע"פ שהקטן אינו חולק אפי' בקדשי' קלים כדתני' בפ' אלו מנחות ולהכי דריש האי קרא בקרבנות למדרש והניחו יתרם לעולליהם. והא דכתיב תו בפרשת צו והנותרת ממנה יאכלו אהרן ובניו י"ל משום דכתיב בחצר אהל מועד יאכלוה אשמועינן דאפי' הקטנים לא יאכלו חוץ לעזרה. והא דכתיב בפ' תצוה גבי זבחי שלמים והיה לאהרן ולבניו. י"ל דאשמועינן דאפי' בשלמים לא יאכלו אלא ע"י אביהם אבל אין חולקים להם וע' בגמרא:

מה גבורים בש"ס יליף דממתים גבורים מדכתיב החרם כל עיר מתים. והטעם משום דכתיב באנשי סיחון ועוג שהיו גבורים:

מה גבורים דריש ממתים בשתי תיבות מי מתים. ומפרש מי כמו מה כדאשכחן במנוח מי שמך במקום מה שמך והגבורה הוא בצדקות ע"ד איזהו גבור הכובש את יצרו ור"ל שע"י שהם צדיקים נבחרו למשרתי אלהינו ושיהיה פרנסתם משולחנו כי זו היא מעלה שיתפרנסו מקדשי ה' ולא היו זוכים לזה אלא בצדקתם. וענין הכתוב שם משום דבעי למימר אני בצדק אחזה פניך קאמר שאלו ע"י צדקתם זכו להם ולבניהם. אבל הוא אינו רואה בעצמו זכות. ואינו מבקש מה אלא בצדקה וחסד:

שלא נטלו חלק בארץ ופי' מחלד המסולקים מירושת חלד שהיא הארץ כדילפינן בש"ס מהאזינו כל יושבי חלד:

אלו קדשי מקדש קרבנות ולחם הפנים. וכתב בקדשי מקדש חלקם מפני שהם היו מתחלקים עם הכהנים כפי משמרותיהם כאומר חלק כחלק יאכלו. הן מעט הן הרבה. וקרא לקדשי מקדש חיים מפני שהמקדש עיקר ארץ ישראל שנקרא ארץ החיים. או מפני שרוב הקרבנות מבעלי חיים:

אלו קדשי הגבול תרומות ומעשרות. וכתב בקדשי הגבול בטנם משום שקדשי הגבול לא היו מתחלקים אלא כל איש ישראל נותן מעשרותיו לזה שירצה והיה ממלא בטנו שהיה נותן הרבה ביחד פעמים רבים. ונקרא צפונך שהיו נצפנות ושמורות ביד הבעלים עד שיתנם ללוי:

ישבעו בנים כל זכר ר"ל ישבעו בנים אתא למימר דאין צריך לומר שבני אהרן התמימים חולקים בקדשים אלא אפי' בעלי מומין חולקים בקדשים. והיינו דמייתי הכא אהרן זוכה לבנים ור"ל דזה הוה בזכות אהרן שזיכה אפי' לבניו הפסולים:

בריתי היתה אתו ר"ל מה שזיכה אהרן לבניו היינו משום זכיותיו הרמוזים במ"ש בריתי היתה אתו היינו מצות י"י שנקרא ברית כאומר ושמרתם את בריתי. ופי' דהיינו החיים דהיינו ד"ת ומצות דאקרו חיים כאומר ובחרת בחיים. והשלום שהיה רודף שלום. ועל ד"ת קאמר ואתנם לו מורא שקבלם באימה וביראה כדמפרש:

שהיה רודף שלום כדתנן באבות הוי מתלמידיו של אהרן אוהב שלום ורודף שלום. וע' באדר"נ:

שקבל עליו ד"ת בשעה שהיה משה רבינו מלמדו תורה היה עומד ביראה ואימה שאינו מתגאה בחכמתו:

מה ת"ל מפני שמי כיון שבכל ד"ת היה עומד באימה וביראה מכ"ש בהזכרת השם. ומשני דמפני שמי היינו שמן המשחה שנעשה קדוש לשמו כאומרו יהיה זה לי:

שמא מעלתי זה מכוון למה דאמרו בפ"ב דהוריות כמין שני טיפי מרגליות היו תלויות בזקנו של אהרן כשהוא מספר עולות ויושבות בעיקר זקנו ועל דבר זה הי' משה דואג אמר שמא ח"ו מעלתי בשמן המשחה יצתה ב"ק ואמרה לו כטל חרמון מה טל אין בו מעילה כו'. ועדיין אהרן דואג שמא הוא לא מעל לפי שלא נהנה אני מעלתי שנהנתי. יצתה ב"ק ואמרה הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד מה משה לא מעל אף אתה לא מעלת ע"כ. והכא לא חש להזכיר רק דאגת אהרן משום מפני שמי נחת הוא ומפני דמייתי הנה מה טוב וכו' שהוא תשובת אהרן מפרש נמי כשמן הטוב וגו' שהוא תשובת משה מה טל אין בו מעילה כו' וא"ת למה הקדים הכתוב תשובת אהרן לתשובת משה. י"ל מפני שהיא יותר צריכה. דאהרן הוי מסתבר טפי שמעל מפני שנהנה אבל משה לא נהנה וכנ"ל:

מה הטל אין בו מעילה דפי' כשמן הטוב וגו' כטל חרמון כשמן כטל שניהם שוים. כי כן משפט ב' הכפי"ם ע"ד כעם ככהן כעבד כאדוניו:

היה שמח ולא נתקנא בו:

שלא אסר את המותר דאע"ג דמחמיר לנפשיה מ"מ לאחריני לא הורה אלא הדין לאמתו:

ולא התיר לעצמו. את האסור ע"פ מדת חסידות אף שהיה מותר מצד הדין הגמור:

שלא הרהר על מיתת נדב ואביהו אלא שתק והצדיק עליו את הדין. ודריש ליה מבשלום ובמישור. כי מה שלא קרא תגר זה ענין השלום. ובמישור היינו שנדמה לאברהם שלא הרהר בנסיון יצחק שע"ז דרשו בחזית מישרים אהבוך. וי"ל עוד שמשרים נקרא מדת משפטו של הקב"ה שבט מלכותו וכמ"ש מישרים אשפוט. וכצ"ל כאן כדרך שלא הרהר אבינו אברהם וכה"א מישרים אהבוך. ורבים השיב מעון שהשיב פושעים לת"ת מה כתיב בו בסוף כו':

לת"ת שלא די שהשיבם מעון אלא שהכניסם לת"ת ואע"ג דהשיב מעון לא משמע רק עזיבת החטא. מ"מ מדכתיב בסוף ותורה יבקשו מפיהו ולא אקדמיה לתורת אמת היתה בפיהו מוכח דקאי על רבים השיב מעון. וזה שמסיים מה כתיב בו בסוף כו':

ב' מנחות הן שבאין בכלי שרת:

ובשתיהם הוא אומר והבאת כו' פי' שוהבאת כו' כתיב רק במרחשת וקאי גם על מחבת לומר שלא תוכל להביא מנחת מחבת אלא א"כ יהיו מעשיך רוחשים פי' מתוקנים וכדמסיק והולך: