עץ יוסף על ויקרא רבה כח:ו

ר' יוחנן ורשב"ל הוא. כלו' הם דרשו מעלת מצות העומר [מת"כ]:

לעולם אל תהי מצות העומר קלה בעיניך. שלהיות שלכאורה ענין העומר מתמיה להטריח הצבור (כדאיתא לעיל סי' ב'). בכמה יגיעות במצוה זו. וכפי איכות וכמות העומר יראה דבר קל להטריח כל כך עליו. כי בטוב העיון יש בו טעם לשבח שבזכות העומר זכה אברהם לירש את הארץ כנען:

ואיזה זה מצות העומר. דהכא כתיב תשמור ובעומר דרשינן לעיל סי' ג' שבועות חקות קציר ישמר לנו. וגם משום דכתיב התם באברהם לדורותם ובעומר כתיב לדורותיכם [יפ"ת]:

שע"י מצות העומר עשה הקב"ה שלום. ריש לקיש ס"ל טעם העומר מטעם התאחדות השכינה בישראל כמ"ש בספר הזוהר שהעומר בא להתאחדות השכינה וקב"ה ע"י ישראל והרחקת רוח הטומאה. ולזה היה קמח שעורים במנחות קנאות שהיה לקרב האשה הכשרה ולהרחיק הסוטה ע"ש. ועל זה אמר שע"י מצות העומר עשה הקב"ה שלום כו':

מהו צליל שעורים. דהל"ל עוגת שעורים. עוד קשה לו דכתיב צלול בוי"ו וקרינן צליל. ולמה לא קרינן צלול כמו שכתוב. וזהו שאמר מהו צליל ר"ל ולא צלול. ומשיב ואומר שאמר לשון צליל כדי להרכיב בו קרי וכתיב. צלול על שהיה הדור צלול [פי' נטבע. כמו צללו כעופרת] מצדיקים. ובזכות מה ניצולו בזכות העומר. ועל זה מרמז הקרי צליל לשון הצלה שינצלו בזכות לחם שעורים הוא העומר שבא משעורים שהקריב גדעון [כלי יקר]:

וכי יש מלחמת תנופה כו'. דבמפלת סנחריב מיירי ושם לא היה מלחמת תנופות ותנועות בהולכה והבאה ועליה וירידה כדרך מלחמה. שבהיות ישראל במנוחה בליל פסח יצא מלאך ה' ויך במחנה אשור. ע"כ צ"ל שפי' מלחמת תנופה תנופת העומר דכתיב ביה והניף את העומר שבזכות זו נלחם ה' בהם ושלח מלאך והכם:

הה"ד ואתה קח לך חטים כו'. דייקו לה מדכתיב התם בתר הכי ועוגת שעורים תאכלנה וגו' וקשה אחר שמינים הרבה היו בה למה יחדה אח"כ בשם שעורים. לכן דרשו שעוגת שעורים רמז על העומר שהוא מן שעורים. שבשכר עומר שעורים הוא שנתן להם הצלה פורתא. אמנם ר' חמא דוחה ראיה זו ומתרץ הקושיא באומר רבה שעורים. ירצה שהמרובה שבמינים היו שעורים ולזה נתייחסה העוגה להם. וזה ג"כ דעת ר' שמואל בר נחמן. ומפרש למה רבה בהם שעורים ואמר לפי שמריצין כלומר שמשלשלין כי כן דרך לחם השעורים כדאמרינן בשבת דף ק"ח אכלין נהמא דשערא כי היכי דלישתלשל. ולולי זה מפני כובדה להתעכל לא היתה יוצאה מבני מעיים. ולזה ג"כ אמר שמואל עושים ממנה לכלבים ואינן טועמים אותה שזה יורה רובו שעורים שהם פחותים. שאילו היו חטים שוים לשעורים כבר יאכלוהו הכלבים. ולפי שלפ"ז נמצא מאכל יחזקאל מגואל ביותר הביא שאלת המטרונה להודיע הסכנה שהוא להצטער בעמל ישראל:

והיו מפסלין. פי' מתקנים כמו מזרדין מפסלין דפ"ב משנה ג' דשביעית. ור"ל כיון דאדם גדול כזה מאכלו נקיה ומתוקנת מסתמא על ידי כמה עבדים ושפחות. ואיך יצטער עכשיו לאכול לחם מגואל זה הפך מנהגו. ויש גורסין והן מבזבזין. ולפ"ז ירצה לפרש שאדם עשיר כזה שעבדיו מבזבזין במאכלו ומשקהו לאכול לשבעה מאכל בריאה איך יצטער עכשיו לאכול לחם צר ומגואל הפך מנהגו [יפ"ת]. כי למען היות להם יחזקאל למופת לא היה ראוי לצערו כל כך. וקאמר רבי יוסי דעוד אחת יש שיש לצדיקים להצטער בצער המון ישראל. וגם זה בכלל ככה יאכלו בני ישאל את לחמם טמא. ואפשר דגרסינן כמה עבדים ושפחות יש לי והן מפסלין באוכלין ומשקין שלי. ועל עצמה אמרה כן שאפילו עבדים ושפחות שלה היו מתפסלין מלאכול זאת:

כיון שראה כו'. כל זה גמרא גמיר לה:

תלמידוי כו'. תלמידיו של מרדכי היו יושבין ושונין לפניו:

תכוו בגחלתי. כלו' תהיו נהרגין בשבילי:

בין לקטול כו' בין למיתה בין לחיים אנו עמך ודבוקים בך ולא נעזבך:

במקדש ביום הזה שאותו היום היה ט"ז בניסן כדאיתא באסתר רבה פ"ה. ולהכי עסקי ביה בעומר גם עכשיו בביטול בהמ"ק כדאמרינן בזמן שאין בהמ"ק מה תהא עליהן. א"ל בזמן שקורין לפני סדר קרבנות מעלה אני עליהם כאילו הקריבום [רש"א]. וע' באסתר רבה מ"ש שם כי שם מקומו:

וכמה הות טימי דידיה כו'. כמה היה ערכו ואוצר דמי שוויו שמא בעשרה קנטרין. משקלות גדולים שקורין צענטרין בלשון אשכנז:

סגיין בעשרה מנין. פי' על הרוב אינו אלא עשרה מנין. או פי' די בעשרה מנין:

קומו. עמדו מתפלתכם ושק ואפר:

י' מנכון עשרה מנה שלכם לעשרת אלפים כו'. ואע"ג דהשתא לא היו מקריבין עומר י"ל דידע המן שעסוקם בתורת העומר חשיבא כהבאתו:

כיון דשמעת אסתר כן. שצוה המלך להמן שירכיב את מרדכי על הסוס. הוציאה כרוז בכל העיר שלא יפתח שום איש את חנותו למשא ומתן. אלא כולם יהיו בטלים וכולם יצאו להם לראות:

פרטי יהודאי. פי' שלטון היהודים רוצים להעלותו ולהראות כבודו בעיר [יפ"ת]. וכוונתה היה כדי שתהיה פתח תקוה לישראל השרוים בצער. וג"כ שהאומות יפחדו משלוח יד ביהודים כשיראו במעלת מרדכי:

כיון דחסל כו'. כיון שסיים מרדכי מלהתפלל:

פורפירה. לבוש מלכות:

והב הדין כלילא כו'. ותן זאת הכתר על ראשך. וע' מ"ש ע"ז באסתר רבה:

וסק רכוב כו'. ועלה ורכוב על הסוס הזה:

א"ל שוטה שבעולם. הנה מרדכי ביזה אותו וקראו שוטה. וכן רכב על צוארו כדלקמן. כי רצה מרדכי להכעיסו שממרירות נפשו על בזיונו יפגע במרדכי ויחייב ראשו למלך ובמותו תבטל גזרתו אשר גזר על היהודים [יפ"ת]:

לית את ידע כו'. וכי אין אתה יודע שאני קם מן השק ואפר. וכי יש בן אדם לובש לבוש מלכות ולא רחץ מן הזוהמא. מה אתה רוצה לבזות המלך. והיה המן מתיירא פן יקצוף המלך על זה:

ואזיל כו'. והלך בשביל בלנאי אומן המרחץ כדי שירחץ מרדכי ולא אשכחיה. שאסתר צותה שישבתו כולם ממלאכה ויצאו לראות כשיעבור מרדכי:

מה עבד אסר מטו כו'. מה עשה קשר מטי מסותי פי' בגד מזוהם. ונכנס והסיק המרחץ למזוג מים חמים ופושרים. וקנחיה פי' היה מקנח בית המרחץ. ונכנס והרחיץ אותו:

כיון דחסיל. כיון שהשלים:

ולא מספר. ואינו מגלח קודם:

אזל בגין ספרא. הלך לבקש אומן המגלח:

אפיק כו'. הוציא כלי מספרים וישב ומספר אותו. ובעוד שישב וגילח אותו התחיל מתאנח. אמר לו מרדכי מה לך שאתה מתאנח. אמר אוי לאותו איש כו' ועיין מ"ש באסתר רבה:

מה אתא. מה מכה באתה עליו:

מאן עביד כו'. פי' קומוס שלטון. ובגרון וקלטור כו' מיני שלטונים הן. ור"ל מי שהיה ממנה שלטונים עכשיו נעשה בלן וספר:

ולית אנא גבר סב. הכוונה שמרדכי בקש ממנו שיכרע לפניו כדי שיעלה עליו לרכוב על הסוס לפי שאינו יכול לרכוב בזולת זה מפני זקנתו. והשיב המן כי גם הוא זקן ואיך יתרפס לפניו. לזה השיב מרדכי כי הוא שגרם לעצמו זה שבקש כן מן המלך. ואז הוצרך המן להודות שידרוך עליו ויתקיים בו ואתה על במותימו תדרוך:

התחיל מקלס להקב"ה ארוממך כו'. כי מרדכי מענותנותו תלה הצלתו בחסד ה'. ולזה אמר שועתי אליך ותרפאני דהיינו סליחת עונו על דרך רפאה נפשי. אמנם תלמידיו היודעים בחסידותו תלו הצלתו בזכותו. לזה אמרו זמרו לה' חסידיו שיהיו בטוחים שלא יעזוב את חסידיו לעולם כמו שעשה למרדכי. ואם יקרה להם צרה לא יתמיד. שיצילם ה' כמרדכי. וזהו שאמרו כי רגע באפו וגו'. והמן היה אומר ואני אמרתי בשלוי בל אמוט לעולם ולא זכרתי יד ה' המשפיל גאים. ועכשיו אני רואה ומודה בע"כ שמשפיל גאים [ור"ל שהמשורר אמר זאת בשם המן כאלו היה המן ראוי לומר ככה]. ואסתר אמרה אליך ה' אקרא וגו' שעדיין לא היתה בטוחה מפחד המלך שדמא יטור לה מה שנכנס' שלא ברשות. וכ"ש אם יצטרך מה שחשב עליה מה שהיא זימנה להמן לבדו. וכ"ש מה שהעיזה פניה במלך שהוא הצורך כמ"ש בגמרא שבאומרה איש צר ואויב היתה מכוונת אליו. או שמא יכעוס המלך שבאתה לבטל גזירתו. וישראל אמרו שמע ה' וחנני שעדיין לא היו בטוחים בהצלתם כל שלא הוחזרו ספרי האף והקצף. ורה"ק אומרת למען יזמרך כבוד כו' כדסיים באסתר רבה. ור"ל שרה"ק מעידה על מרדכי שהיה עוסק בק"ש [כדא"ר פנחס] ולא הפסיק. והיינו למען יזמרך כבוד ולא ידום. כלו' ראה חבה של מרדכי למען שהיה מזמרך כבוד דהיינו ק"ש שהוא כבוד ה'. ולא ידום להפסיק אלא היה אומר ה' אלהי לעולם אודך [יפ"ת]:

בק"ש היה עסוק כו'. כי היה עומד בדביקות במחשבת קבלת מלכות שמים. וזהו נקרא כבוד אמתי כי מרגיש כבוד ה' בלבו:

ולא הפסיק שנא' למען יזמרך כבוד ולא ידום. שהיה ראוי מרדכי שהוא עיקר הנס היה הוא הפותח והוא החותם לגמור פסוק השירה אך שהיה עסוק בק"ש דמם ושתק ולא ענה. לכן נאמר מקרא זה מישראל כמדברים בעדו על ענין זה שאח"כ כשיגמור קריאתו יזמר לה' בכבוד ולא ידום. ועתה אני כנסת ישראל לעולם אודך [רד"ל]: