עץ יוסף על ויקרא רבה כב:א

הה"ד ויתרון ארץ כו'. מייתי ליה סמך למ"ש ריב"ז בסמוך שע"י שהיו מקריבים באיסור במה היה הפורעניות באות עליהם. ומפרש ליה הכי ויתרון ארץ בכל היא שע"י הכל עושה הקב"ה שליחותו ליפרע מהחוטאים כדלקמן וכן היה במדבר שהיו פורעניות באות עליהם ע"י נחשים או רוחות או שאר מזיקין. וזה היה לפי שמלך לשדה נעבד כלו' שהיה מלך מלכי המלכים נעבד מהם בשדה שהיו מקריבין לו הקרבנות בבמות והיינו בשדה כדכתיב אשר הם זובחים על פני השדה. והואיל דמייתי קרא דריש ליה בכל אנפי כדרך המדרש:

סיבא. כצ"ל וכן הוא בקהלת רבה. והוא סיב הגדל סביב לדקל שעושין ממנו חבלים:

סיבא למסוך גיניא. גירסת הערוך סיגא למיסג גנין. ומפרש למיסג לשון סייג. ויראה א"כ דסיגא מין קוצים שעושין מהן גדר לגנים ולכרמים וגירסת הילקוט סיכא לממסך ביה גופנא. פי' סיכה יתד:

אפילו הוא מלך כו'. לפ"ז כך פי' הכתוב ויתרון ארץ בכל הוא שכר עבודת אדמה חשוב הוא על הכל שאפילו מלך צריך הוא להיות נעבד לשדה אם עשתה הארץ פירות יש לו מה יאכל ואם לאו מת ברעב. וע' ברש"י על קהלת. ואע"ג שר' יהודה דרש אפילו דברים שאתה רואה אותם כו' אפשר דס"ל דקרא תרתי קאמר:

עבדית ארעא עביד כו'. פי' אם עשתה הארץ. עושה חיל. ואם לאו לא יועיל כלום כל מלכותו מאחר שאין לו מה יאכל. וזה שעבודו לארץ. ועיין הגירסא בקהלת רבה ומה שפירשתי שם:

אוהב ממון לא ישבע ממון. פי' שלא יאכל ממון. וכך צ"ל לא ישבע ממון [שם] ומי אהב בהמון לא תבואה גם זה הבל שכל מי שהומה ומהמה כו'. פירשו בהמון מגזרת המה. בפלס שאון גאון מן שאה גאה. או פירשו מל' המיה והוא כדכתיב (עמוס ה'). הסר מעלי המון שיריך. וכן משמע סוף הפסוק וזמרת נבליך לא אשמע:

ויש לו קרקע על הארץ יעמוד. ואע"ג דהאי קרא בקללות צור כתובה. הזכיר זה לומר שכל סחורותיהם יאבדו עד שלא תהיה להם שום תקומה כן בקרקעותיהם. אי נמי ע"ד שאמרו בב"ר פ"ך אף קללת הקב"ה יש בה ברכה:

על הארץ יעמוד. יש לו עדיין עמידה וקיום:

יתרון למ"ת. וקרי לתורה ארץ ע"ש ארוכה מארץ מדה כדאיתא בהדיא בב"ר פ' צ"ח וע"ש מ"ש:

כגון הלכות ציצית כו'. שלכאורה נראה שהחכמים מוסיפים על ד"ת קמ"ל שכל תורה שבעל פה מסיני נאמרה:

כתובים באצבע אלהים ועליהם ככל הדברים וכתיב [דברים ח'] כל הדברים אשר אנכי מצוה וגו'. ריב"ל אמר עליהם ועליהם כל ככל דברים הדברים המצוה כל המצוה. כצ"ל והכי אי' במדרש קהלת פ"ה סימן ז'. ופי' דמדה"ל למימר עליהם כל דברים אשר דבר ה' וכתב ועליהם ככל הדברים אית לן ג' רבויא. ומדכתיב נמי כל המצוה ולא המצוה איכא תו חד רבויא הרי כנגד משנה תלמוד תוספות אגדות לומר שכולן נאמרו למשה מסיני בעל פה כשנתן לו הלוחות. ומקרא דנקט הכא לאו משום רבויא. אלא משום דמשנה בנויה על המקרא נקטיה הכא [יפ"ת]:

תלמוד. היינו תירוצי סתירת המשניות:

תוספות של בית רבי ורבי נתן ור' חייא ור' אושעיא. שהן ביאור למשניות ותוספת דינין שקצרו בהם בעלי המשנה:

אגדות. דרשיות דלא נפקא מיניה לענין דינא:

ומה שתלמיד ותיק כו'. היינו קצת דינים שמבין דבר מתוך דבר. ודרשות שעל ידן יסמוך דיני המשנה על המקראות כגון י"ג מדות שהתורה נדרשת בהן. כי כל העניינים שיתכן שיפול בלב איש הכל מרומז בתורה האלהית ונכללת בה. וכל העניינים שבה המה עקרים כוללים:

חבירו משיב עליו כו'. כלומר שהכתוב בעצמו אומר יש דבר שידמה כי הוא דבר חדש. אבל חבירו משיב לא כן כבר היה לפנינו:

ר' יהודה ורבי נחמיה. אע"ג דהא פירש רבי יהודה קראי הכא מלך לשדה נעבד אפילו הוא מלך כו' כדלעיל. הכא אליבא דרבי נחמיה קאמר דכיון דמפרש קראי בתורה ניחא לפרושי מלך בבעל תלמוד:

זה בעל תלמוד. כלומר שאע"פ שהכל ניתן בסיני ויש שכר טוב בעמלם. מ"מ צריך לשלמות אדם משנה ותלמוד. אלא דלר' יהודה בעל התלמוד עדיף שהוא היכול לדון ולהורות. משא"כ בעל משנה. ולהכי מיקרי דרך משל הבעל תלמוד מלך. וקאמר דמ"מ הוא נכנע לבעל המשנה שע"י שרגיל במשניות יזכירהו אם שכח איזה משנה. ואחר שיזכיר לו כל המשניות ישא ויתן בעל התלמוד בתירוציהם ויוציא את הדין לאמתו. ופי' אוהב כסף לא ישבע כסף שבתלמודו לבדו לא יהנה. ומי אוהב בהמון כלומר מה בצע בתלמוד אם אין לו תבואה דהיינו עיקר המשניות ע"ד הכל צריכין למארי חטייא. ורבי נחמיה ס"ל דבעל משנה עדיף שכבר אפשר להורות קצת בזולת תלמוד. אבל בעל תלמוד בלי משנה לא מהני ליה מידי. ומ"מ צריך שיהיה נכנע לבעל תלמוד שילמדו הוראת הדין מתוך משניותיו. כי בזולתו לא ישבע ויהנה ממשניותיו. ומי אוהב במשניות בלא תבואה דהינו הוראת הדינים שהוא פרי הלימוד. וז"ש ותלמוד אין לו מה הנאה יש לו. ופי' שהוא סודר ההלכה לפניו שבעל התלמוד מלמד ומסדר ההלכה היינו הדינים לפני בעל המשנה. והוא לא יוכל ללמוד מפי משנתו. ופי' שהוא מקבל ההלכה לפניו [שבדברי רבי נחמיה] שבעל משנה מקבל ההוראה ולומדה לפני בעל התלמוד:

ותלמוד אין לו. שהתלמוד הוא פרי תבואת צדיק [רד"ל]:

למד ולא לימד כו'. קמפרש מי אוהב בהמון לא תבואה שלמד תורה הרבה ולא העמיד תלמידים שחשובים זרע נשאר אחריו. אין לך הבל גדול מזה. ומיירי במי שהיה ספק בידו ללמוד והיתה עינו רעה באחרים שלא ללמד. אבל מי שלא הספיק ללמוד כתב רש"י ששכר למודו אינו מפסיד: