עץ יוסף על ויקרא רבה כא:ז

מה כתיב למעלה כו'. משום דקשה ליה לרבי אבין ג"כ מלת בזאת כדלעיל. לכן מתרץ רבי אבין דע"י דקאמר לך ונחמו קאמר בזאת שאחר שיהיה מנוחם יבא אל הקדש ולא בעצבון. וזאת ירמוז אל הנחמה:

לך נחמו בדברים. וענין הנחמה יש לומר מה שיבשרו על מנין בזאת שהוא חי ת"י שנה כדלקמן. או מה שנמחל לו עונו במיתת בניו כמו שנגזר עליו כלוי בנים כדלעיל פ"י:

כמד"א דברו על לב ירושלים. אע"ג דדבר אל אהרן אחיך דבק עם ואל יבא בכל עת. מפרש ליה נמי בענין נחמה משום דק"ל דה"ל לכתוב אל יבא ומדכתיב ואל יבא משמע דמילתא אחריתי הוא. להכי דריש דבר אל אהרן מילתא באנפי נפשה דהיינו ענין הנחמה. והדר דבור אחר דהיינו ואל יבא וגו':

ואל יבא בכל עת א"ר יהודה כו'. ורבי יהודה מתרץ הא דכתיב בזאת הוא כלפי מה שאמר משה אוי לי כו' והשיבו הקב"ה לא כשם שאתם סבור אלא בכל שעה שהוא רוצה ליכנס יכנס רק שיכנוס בסדר זה:

יש עת לשעה ואל יבא בכל עת. וסבר משה שכך פירושו שאל יבא בכל שעה ושעה רק שאם בא בשעה אחת צריך להפסיק שעה אחת ואל יבא עד שעה ג':

ומים במשורה תשתה. וסיפיה דקרא מעת עד עת תשתה. והיינו ליום. כדלעיל מיניה עשרים שקל ליום מעת עד עת תאכלנו. והא דלא מייתי ההוא קרא אפשר דניחא ליה מהכא דהוי פסוק שני וא"כ תרי זימני אשכחן עת ליום:

ויהי לתשובת השנה. וסיפיה דקרא לעת צאת המלכים:

עד עת בא דברו. שגזר ה' על יוסף שיהיה אסור בסוהר י"ב שנה שבן י"ז שנה היה כשפירש מאביו. ושנה אחת היה בבית פוטיפר ושלשים היה בעמדו לפני פרעה. הרי שהיה בבית האסורים י"ב שנה:

יש עת לע' שנה שנאמר. (ירמיה כט):

לפני מלאת לבבל שבעים שנה. כצ"ל [יפ"ת]. וכן הוא בשוח"ט:

מעת דגנם כו'. וקרא בהצלחת רשעים מיירי והצלחתם כל ימי חייהם בעוה"ז:

לא עת לשעה כו'. לא דק בלישנא דאיפכא ה"ל למימר לא עת לעולם כו'. ובשוח"ט לא גרס ליה:

אלא בכל שעה שהוא רוצה לכנוס יכנוס. שכך פי' האמיתי ואל יבא בכל עת אך אם יבא בסדר הזה יוכל לבא בכל עת ובכל שעה. וכדאיתא בש"ר סוף פרשה ל"ח אהרן היה נכנס בכל שעה לבית קדשי הקדשים. משום דבאמת שאף ששאר כהנים גדולים אסורים ליכנס לק"ק אלא ביום הכפורים ורק ד' פעמים שהיה נכנס לצורך העבודה. אבל אהרן היה מותר לכנוס בכל יום ובכל שעה ושעה רק שיכנוס בסדר העבודה שנאמר בפרשה זו. והא דכתיב בפרשת תצוה וכפר אהרן אחת בשנה צ"ל דר"ל אחת בשנה מחויב לכפר. ועיין בחכמת אדם בסופו בשם הגר"א באריכות:

ר"י ברבי אלעאי אומר בל"ו זגין כו'. קבלה היתה בידם שהיו שלשים וששה זוגין ושלשים וששה רמונים. אלא שבהא קמפלגי דר"י סבר כלן שלשים וששה ח"י בצד זה וח"י בצד זה. ורבנן סברי ששה ושלשים מכל צד. ועיין בשלהי המזבח מקדש. אך לכאורה תמוה דהן היו במעיל והוא לא נכנס שם אלא בד' בגדי לבן הכתובים בפרשה. ואולי משום דאילו ואיל העם ואימורי חטאת היה מקריב בשמונה בגדים:

בל"ו זגין כו'. ורמז לדבר בפר בן בקר לחטאת ר"ת עולה ל"ו. וכן ואיל לעולה ר"ת ל"ו [רד"ל]: