עץ יוסף על ויקרא רבה כ:ח

בשביל ד' דברים מתו כו'. והד' דברים אלו נרמזו בכתוב. והוא אומרו איש מחתתו שהוא כל אחד בפ"ע. כלו' כי לא נטלו עצה זה מזה. ויתנו וגו' ויקריבו וגו' היא ההקרבה. ואמר לפני ה' היא הקריבה לפני ולפנים. אש זרה כמשמעו [אלשיך]:

אש מבית הכירים הכניסו. כלו' מן החולין ולא נטלו גחלי אש מעל המזבח:

איש מחתתו איש מעצמו עשו. והוא כי אין ספק כי במחתות היו נותנים האש. וא"כ מה ת"ל איש מחתתו. אלא לרמוז שהיה כל איש בפני עצמו בלתי נמלך בחבירו [אלשיך]. וחטאו בזה. שאלו נטלו עצה זה מזה היו נותנין אל לבם כי רע ומר מעשיהם כי תשועה ברוב יועץ:

בארבע מקומות מזכיר כו'. אחד בפ' שמיני באמרו וימותו. ב' בפרשה זו באומרו אחרי מות שני בני אהרן וגו'. ג' וימת נדב ואביהו בהקריבם אש זרה לפני ה'. ד' וימת נדב ואביהוא וגו' ובנים לא היו להם:

בא וראה כמה כו'. כוונתו כי להיות עונש המיתה רב מאד יכול הטועה לחשוב כי רבו עונותיהם. וחטאתם כי כבדה מאד. לכן נלכדו בפח העונש הגדול והנורא ההוא. ולכן הוצרך להזכיר סרחונן להודיע לבני האדם שאינו כן. אלא שנעשה על סרחון מועט כפי מה שראתה חכמתו יתברך ע"ד בקרובי אקדש לפי שהיו קרובים אל ה' ביותר וכנ"ל ע"כ דקדק עמהם לדונם אפי' על חטא קל כמ"ש וסביביו נשערה מאד:

מעשים מקולקלים היו בידם בסתר. כן הוא בכל הדפוסים. וכן הוא בתנחומא סדר זו ובבמדבר רבה פ"ב. ובהמדרש שנדפס עם היפ"ת הנוסחא כאן היו בידם בסיני. וכתב דמשום דכתיב (במדבר ג') וימת נדב ואביהוא וגו' בהקריבם אש זרה וגו' במדבר סיני משמע שמסיני נגזרה מיתה עליהם כדר"מ דלקמן. להכי קאמר בסיני דסד"א שמאז היה בידם חטא כגון הא דויחזו את האלהים דאמר בסמוך: