עץ יוסף על ויקרא רבה יח:ד

עד שנמצאו בהם זבים ומצורעים כו' וה"ה חגרין וסומין וכל הנזכר. דכיון משום קבלת התורה נסתלקו כשחטאו ראוי שיחזרו למומן. כי בסור הסבה יסור המסובב. וכמו שנסתלק מהם מיד חזרו:

מהיכן נתחיייבו כו' ר"ל כיון דזיבה וצרעת היזק לכולם שהטהורים מטמאים בהם מסתבר שאין לחזור מום זה מכיון דנתרפאו אלא א"כ יתחדש להם חטא מחייב עונש זה:

גדוליהם משה ומרים. ואהרן ג"כ לקה שנא' ויחר אף ה' בם. אלא שנתרפא מיד [מת"כ] שהיו מגנין אותם שהיו מצורעים תחלה:

ללמדך כלו' מכאן אתה למד:

מן העגל שאפי' לא היו מצורעים מתחלה ראוים עתה לכך בעון העגל:

שפרחה בהם צרעת. שמאותם שהיו ראוים למות בעגל לקו בצרעת ולא מתו דמצורע חשוב כמת:

ממתאוננים שקצתם היה להם השליו סבת צרעת והיה במקום מיתה:

לזרנא ולבוטנא לזרנא ענין הרחקה כדמתרגם סורה אלי זר לותי [ערוך ערך זר] בוטנא מין שחין נפוח. והמעריך פי' לזרנא ובוטנא קיא ושלשול:

לאסכרה ונקרא זרא לפי שהיא חולי זר ומשונה כמ"ש בפ"ק דברכות קשה מכל אסכרה:

לאזהרה הוא לשון זיהרה פי' ארס [מת"כ] ובבמד"ר מפרש שמכאן ואילך יזהרו להם:

לקדרא מין תולעים הנושכים בבשר וקשה להפרידן [א"א]. או ענינו רעי ומיאוס. כמו נפישי קטילי קדר דפ' במה מדליקין. ועניינו שישוב הבשר הזה להם למיאוס ורעי. ופי' לזרע ענין זרות וסרחון. אבל הערוך גרס לדרריא. וכתב המוסיף הערוך פי' בלשון יוני ורומי חולי המשלשל:

מרחקין ביותר מפרש לזרא לשון רחוק שיהיה ההרחקה יותר ממה שהיה הקירוב קודם החטא. ומדלא כתב לזר משמע ליה שיהיה הריחוק גדול [ידי משה]:

מכאן פי' מן אותו זמן שנא' להם והיה לכם לזרא. ודרש ג"כ לשון הרחקה [ידי משה]:

לאוהל מועד והא דנקט אוהל מועד הא זבים וזבות משולחים אפילו ממחנה לויה ומצורעים משולחים אפילו ממחנה ישראל. י"ל משום דתליא מלתא בנטיית אוהל מועד כדאר בפ' סדר תעניות שכל זמן שאהל מועד נטוי אמרה תורה וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב. הוגללו הפרוכת הותרו זבים ומצורעים ליכנס לשם. לה"ק זרים לאהל מועד: