עץ יוסף על ויקרא רבה טז:ט

למה שוחט א' ומניח אחת. בתנחומא אי' למה שוחט אחת ומשלח אחת אלא אם עשה תשובה אין הצרעת חוזר עליו. ולפ"ז יש לפרש שהשאלה למה משלח האחת. ומשני לומר שכשם שזו משולחת ואינה חוזרת כן הצרעת אינו חוזר. וט"ס יש כאן וצ"ל כשם שאי אפשר למשולחת לחזור. ואע"פ שאפשר שתחזור. מ"מ אין בידו להחזירה:

באותה שעה כו' פי' כשנתרפא קורא הקב"ה חיילותיו פמליא של מעלה ואומר לא על חנם הכתי אותו אלא בעון בצעו. אלא שעתה עשה תשובה לכן רפאתיו:

קורא הקב"ה לגיונות שלו מדכתיב התם כה אמר רם ונשא שוכן עד וקדוש שמו מרום וקדוש אשכון דייק שמדבר עם העליונים:

לא על חנם הכתי קשה וכי חשיד קב"ה דעביד דינא בלא דינא. וי"ל ששמא יחשבו שהיו ממקרי הטבע ברבוי הדם וכיוצא מהסבות הטבעיות. ולפי שכל הדברים השי"ת להם סבה ראשונה אמר הכתי:

בעון בצעו אע"פ שעל עשרה דברים נגעים באים כדלקמן. נקט עון הגזל טפי מכולהו מפני שזה נפקד יותר מכולם כמ"ש ז"ל גבי ובצעם בראש כלם:

חזר תובי' כו' סיפיה דקרא וילך שובב ועל זה קאי ואמר חזר תובי' פי' המקיא לקיאו. ופי' אף ששנה באולתו והוא כי אין הקב"ה פוגע בנפשות תחלה ושולח נגעים על ביתו ובגדיו ולא נתן לבו לשוב אעפ"כ מקבלו בתשובה אח"כ:

ככלב שב על קיאו ומתרגמינן איך כלבא דהפיך על תובי':

הדר שטיא כו' פי' חזר השוטה לדרך שטות:

אלו אבריו כו' שמלבד חולי הנגע אשר בגופו יש רעה בקצת אבריו ביחוד כאזנים והחוטם שהם נופלים מהמצורע ופעמים ידיהם. ועל צער זה הוו להו כאבלים המתאבלים בצערן:

אם הניבו כו' פי' שהתפלה שגורה בפיו סימן טוב הוא לו. ומשו' דמצורע מסתמא ע"י תפלה מתרפא מזכיר התפלה בכאן. ואגב אורחיה אשמועינן שאם התפלה שגורה בפיו סימן טוב הוא לו:

מ"ט בורא ניב כו' כשהניב בריא על האדם אז מובטח לו על השלום:

אם כיון לבו כו' לפי שרחוק שיכוין אדם מאד בתפלתו שאפי' גדולי החכמים היו אומרים אנא מנינא אפרוחייא כו' כדאי' בירושלמי פ' היה קורא סימן י' הילכך מן השמים הוא שיסייעוהו להיות לו בשורה לקבלת תפלתו [יפ"מ]:

תכין לבם כו' וה"פ תסיר מלבם טרדת העולם ואז תעזרם להכין לבם אליך בכוונה ואז תקשיר עיניך לתפלתם כפי' הרד"ק:

כבר שלמייה מיניה זכייה כן הוא הנוסחא הישנה. ופי' היפ"ת כבר נפרע ממנו חטאתו וזוכה בדינו מעתה:

אם לרחוק תיבת אם מיותר [א"א]. ומתיבת לרחוק הוא התחלת המאמר:

שהיה רחוק ונתקרב פי' שהיה רחוק מאנשים כדכתיב בדד ישב. ונתקרב:

ואסיניה ליה לגרמיה פי' שה' בעצמו היה מרפאו. ודייק לה מאמר ה':

שנא' רפאני ה' זה לראיה כי פעמים ה' בעצמו המרפא ולא ע"י מלאך והא ראיה מסיפיה דכתיב כי תהלתי אתה דמשמע ליה תהלתי ברפואתי הוא שאתה בעצמך הוא המרפא: