עץ יוסף על ויקרא רבה טז:ד

על שום כו' כלו' כל אלה לו מפני שהוציא שם רע ונדון מדה כנגד מדה. כמ"ש בעירכין דף ט"ו הוא הפריד בין איש לאשתו כו' לכן בדד ישב ויתרחקו הבריות ממנו:

ולרשע אמר אלהים כו' גם טעם אגדה זו לתרץ למה נרמז מוציא שם רע טפי משאר עבירות שצרעת בא עליהם. וקאמר משום חומר לה"ר. ולכן מייתי האי קרא דבסיפיה כתיב פיך שלחת ברעה וקראו רשע כמו גנב ונואף. ואגב קשה ליה דה"ל למימר לדבר או ללמוד. לכן פי' לשון ספיר. ר"ל אף שיודע לחרוז התורה כספיר ומרגליות כמו בן עזאי אין הקב"ה חפץ בתורתו. ולר' לוי קאי על ספור שבחי ה' דאתא שפיר לשון ספור. ואפשר דגרסי' הא דבן עזאי בתר דר' לוי. וע"ז מייתי דבן עזאי והבן:

אמרו לו כו' לא אותם ששמעוהו כשהיה דורש. כי הם ודאי שמעו במה היה עוסק. אלא אחרים. ובחזית אמרו בהדיא שכשהוגד הדבר לר' עקיבא שאל לו שאלה זו:

מחריז פי' מקשה ומדבק זה בזה כחורז מרגליות זו עם זו:

ודברי תורה שמחים כו' משום שאפי' האותיות הקדושות הם נמצאים חיים וקיימים כאחד מצבא המרום. לכן קאמר לשון זה וד"ת שמחים:

ועל שפם יעטה ודרשו במ"ק ד' ט"ו שיהיו שפתותיו מדובקים זו בזו. והמצורע רשע הוא שהנגעים באים על עון כדלקמן פ' י"ז. ובמ"ק שם מסקינן דמותר בד"ת [רק אפשר אינו שונה לרבים] וכאן משמע שאסור. וע' בפתיחתא דאיכה דדרש על שפם יעטה שלא היה אחד מהם יכול להוציא ד"ת מפיו. [רד"ל]:

ודילמא לאחורי תרעא כו' כלומר שמא איתרמי מילתא שלאחורי הדלת היתה עומדת האשה עם בנה שמיד שהתחיל גחזי המאורע היו באים שניהם לפניו שנא' זאת האשה וזה בנה. זה ודאי אינו. לכן אמרי רבנן שאפילו היה בסוף העולם ה' הסיטה פי' הפריחה [וכדא"א אליהו בד' טיסות] והביאה באותה שעה כדי שלא יספר גחזי הרשע בשבחו של מקום. והמלך שאל את פיה בעצמה איך היה המעשה כמ"ש וישאל המלך לאשה:

ואמת המים עוברת הוא המאכל והמשתה העובר דרך שם לגוף. וכל המיאוס הזה עובר תחתיו ואינו נכנע:

כמה כפולות הוא מ"ש בפ' יש בעירכין אמר הקב"ה ללשון כו' ולא עוד אלא שהקפתי לך ב' חומות אחד של עצים ואחד של בשר: