עץ יוסף על ויקרא רבה טו:ה

וכי מה ענין דאע"ג דתרוייהו דיני טומאה וטהרה. כיון דזו טומאה קלה וזו טומאה חמורה. וזו נוהגת וזו מקרית. היה ראוי שלא יסמכו זה לזה:

משל לחמורה כו' מפני שצרעת הבן מפני הנדה אפשר אם כדרך טבע שבהתהוות העובר מאותו דם המטונף מצטרע. ואם בדרך עונש שנושא הבן בעון הוריו. קאמר ר' תנחום שהוא בדרך טבע. ולזה אמר משל לחמורה שרעתה פי' ל' שכיב מרע. וענינו שהיתה מעוברת ונעשית חולה ונכוית ע"י רפואתה. וכשנכוית נרשם העובר מכוייתה. וכן רובם הנדות נמצא בעובר בטבע. ולפ"ז א"ר אבין משל לגינת ירק כי כמו שרבוי המים מעפשים הירק כן בהיות האם מלא דם בזמן נדותה מעפש הולד. והוסיף ר' אבין לומר כי זה ג"כ בדרך עונש. לכן קרא עליה אבות אכלו בוסר כו':

כריכין קשרים כמין אבעבועות ממותר השרף שבקרבו [מת"כ] או פי' כמו סדורות כרוכות דפ' אלו טרפות. דהיינו קליפה על קליפה. וכן ע"י רבוי הדם מעלה הולד צמחים והוא הצרעת. וגי' הילקוט היא עשויה ביצין. והוא מענין גומא בלא ביצה [יפ"ת]:

קרא עליה אבות יאכלו בוסר. כי הבועל נדה הוא כדמות זה. שאינו ממתין על טהרתה. כאיש הממהר לאכול פרי טרם שנגמרה. ועי"ז יקהו שיני הבנים. שבאמת הבנים לא חטאו ונדבק בהם החולאת ההיא אשר בטבעה להתדבק מזה: