עץ יוסף על שיר השירים רבה ז:י:א

בעל דבב. פירוש שונא, וסיפיה דקרא קדריש דובב שפתי ישנים:

שפתותיו רוחשות עליו בקבר. דהיינו שבהזכרת דבריהם חלק תורתם תעורר שורש נשמתן למעלה, ולהיות כי נשאר בקבר קוסטא דחיותא הקשורה בשורש נשמתן כדאיתא בזוהר, על כן בהתעוררת נשמתן מתעורר החיות שבגוף, וזהו פירוש הולך לדודי למשרים לשורש נשמתו, ומשם הוא דובב (ספר הפלאה [כתובות] בפתיחתא [אות ט]) ועיין מה שכתבתי בענף:

רוחשות. פירוש נעות כאילו מדברות, והיינו כשמזכירין דבר שמועה מפיו שפתותיו רוחשות, ופרש"י בבכורות (לא, ב) והנאה היא לו שדומה כחי:

ככומר של ענבים. ובגמרא מסיים מה כומר של ענבים כיון שמניח אדם אצבעו עליו מיד דובב אף תלמיד חכם כיון שאומרים דבר שמועה מפיו בעולם הזה שפתותיהם דובבות בקבר, עד כאן. ופרש"י כומר כלי שמניחין בו ענבים עד שמתחממין ויינו נח לצאת כמו מכמר בשרא דתמיד נשחט. דובב היינו רוחש ונע ויוצא למעלה:

כהדין דשתי קונדיטון כו'. משום דחכך כיין הטוב כתיב סבירא ליה למר דהיינו קונדיטון שהוא יין מתוקן בדבש ופלפלים, ומר סבירא ליה דאינו אלא יין לחוד אלא שלהיותו חשוב שהוא יין ישן נקרא יין טוב (יפה מראה):