עץ יוסף על שיר השירים רבה ו:ב:ב

דילמא. פירוש מעשה:

ר' חייא בר אבא כו'. עד יודע אימתי עונתן של צדיקים כו'. אין זה מעין מה שאמר רבי אבהו בשעה שהיא נלקטת בעונתה כו', דהתם שלא בעונתה היינו בעודה פגה דאמיתת נערים מייתי לה, ועוד דאין הזיק לאילן אלא כשנלקט הפרי קודם זמנו, ועונתה של תאינה דקאמר הכא לאפוקי שלא יאריך ויזקין יותר מהראוי, אך הא דמייתי המעשה זה הוא משום דאיידי דקמדמי ר' אבהו המיתה ללקיטת התאנה להפרש מיתת הנערות והזקנה, מייתי נמי שיש לדמותה נמי לענין המאוחרת טפי שהוא רע כתאנה המתאחרת להתלקט שמתליע (יפה תואר):

פשטין. פירוש לומדים:

היה משכים בעל התאנה כו'. שהתאנים אינן נלקטים ביחד שאין מתבשלים יחד, ובכל יום צריך ללקוט המבושלים שלא תזרח השמש עליהן ויתליעו:

שמא חושדנו. שנקח כלום מתאינתו ולפיכך הוא משכים כל כך ומלקטן:

מצוה אחת כו'. היינו זהו שהיו חסים בצל תאנתו בל יכם שרב ושמש והיו לומדים, זה היה נחשב לבעל התאנה לזכות ולמצוה. והמתנות כהונה פירש בבראשית רבה (סב, א) שאמר להם זה שהייתם נוהגים לזכות עמדי שהייתם יושבים תחת תאנתי ולשמור, בטלוהו ממני, עד כאן לשונו:

כך הקדוש ברוך הוא יודע אימתי עונתן של צדיקים לסלקן. שאם יחיו יותר יהיה לרעתם שיחמיצו, או שאם יחיו יותר מדאי יהיה על עצמו למשא ויקוץ בחייו, וכל שכן אם תלמיד חכם שלמודו משתכח מחמת אונסו בזקנותו ולא יצדק בו אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו (פסחים נ, א), נם מעשיו הטובים בטלים כי בהחלש כחו לא יוכל עוד עבוד אלהים, ולא אמרו (מסכת קנים פ"ג מ"ו) תלמידי חכמים כל זמן שמזקינים דעתם מתוספת אלא עד גבול הזקנה הראויה כי משם ואילך אינה זקנה אלא כאילו מת ובטל מן העולם (יפה תואר):